ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

גלאמור: ראיון עם קרן מור

קרן מור אוהבת אופנה, שופינג וטרנדים. "זה מעסיק אותי", היא מודה. "כשזה נהיה אובססיבי, צריך לטפל בזה עם כדורים". בעקבות עליית "צו האופנה" בהגשתה, היא מגלה שהייתה ילדה שמנה, מספרת איך הצליחה לאהוב את עצמה, ומציגה מבחר פריטים מארונה הפרטי

קרן מור, אחת השחקניות העסוקות בישראל, מככבת בימים אלה בהצגה חדשה בתיאטרון הקאמרי, "איחש פישר" של חנוך לוין. הדמות שהיא מגלמת, אין דרך לומר זאת בעדינות, מתפארת ב"ביג תוחעס". כדי לשכנע את הקהל שמור הדקיקה כגבעול היא אשה עבת בשר, בנו לה המלבישה והתפאורנית של התיאטרון בגד שומנים.

"ואני מתה על הבגד הזה", מתמוגגת מור. "יש בו מתיקות אדירה. אני מסתובבת איתו מאחורי הקלעים. זו תחושה אקסהיביציוניסטית שאין כמותה, כי כשאני משחקת בתוך הבגד, אני לא משחקת אשה שמנה - אני שמנה. אני הילדה השמנה שהייתי פעם. אני משחקת את השמנה שאני. את התאווה שיש לי לאוכל. אני בעצם מביעה משהו אחר שיש בי, שנמצא בתוכי כבר הרבה מאוד שנים".

אז היום את אשה שמנה בגוף של רזה?
"כבר נרפאתי. אני חושבת שהיום אני יכולה להיות בשתי הדמויות האלה. אני נמצאת בחיים באופן שווה גם בדמות השמנה וגם בזו הרזה. זה מתחלף. אבל בגדי השמנה נותנים לי ביטוי מאוד משחרר לתחושה הזאת. גם אחרי ההצגה, כשאני פושטת את בגדי המשמנים, אני הופכת להיות דמות אחרת, במידות שלי. והיא, כמובן, גם חלק ממני".

איך הרגשת כשהיית שמנה?
"התלבשתי פחות יצירתי מחוץ לבית. הבעתי את החוש והטעם האישי שלי רק כשהרגשתי יותר שלמה עם המראה שלי ועם הגוף שלי. לוקח זמן להיות מי שאתה ולאהוב את מה שאתה. יש אנשים שזה אף פעם לא קורה להם, אבל לי זה קרה".

המשחק עזר לך בתהליך הזה?
"אני מניחה שכן. העבודה שלי היא ברכה. היא מאפשרת לי להתעסק עם עצמי דרך משהו חיצוני, ואז אני מקבלת פרספקטיבה".

קשה לדמיין את קרן מור כילדה שמנה. היא קטנטונת ודקיקה, כמעט שברירית, בעלת עור צחור ובהיר, מעט קלולסית. אבל אל תתנו למראה הנערה להטעות אתכם. כשהיא גולשת לתוך בית הקפה, בשקט, כמעט על קצות האצבעות, כל המבטים מתמגנטים אליה. היא אסרטיבית ויודעת בדיוק מה היא רוצה. וכן, היא מצחיקה, מאוד מצחיקה. גם בחיים. כל מילה שלה, שנאמרת בנונשלנטיות, גוררת חיוך ואחר כך גם צחוק.

מי שעוקב אחרי התמונות שלה שמתפרסמות בעיתונים, יודע שיש לה גם חוש סטייל מפותח. כל כך מפותח עד היא נבחרה להגיש את הסדרה הדוקומנטרית הראשונה שמוקדשת כולה לאופנה, "צו האופנה", שמשודרת

כעת בערוץ הראשון. הסדרה מתחקה אחרי הלבוש הישראלי מאז ימי קום המדינה, ומנסה לענות על השאלה המטרידה - האם יש דבר כזה, אופנה ישראלית.

מור מגיעה לראיון עם קטעי ארכיון בידיה. כאשר אנו דנות בסדרה החדשה, היא שולפת אחד מהם ונעזרת בו כשהיא מסבירה: "כשאדם וחוה הלכו עירומים הם היו חלק מהטבע, כמו החיות. הגדרת הזהות שלהם מופיעה רק אחרי שאלוהים תופר להם את העור. המראה שלנו ניתן לנו על ידי זה שאף פעם לא נגיע אליו, אלוהים. לפני בגדי העור, אדם וחוה תפרו להם את עלה התאנה.'ויתפרו להם עלי תאנה ויעשו להם חגורות'. האדם ממציא לעצמו את הבגד".

ואיך את מפרשת את זה בהקשר של ימינו אנו?
"אל בגדים מתייחסים בארץ בקלות דעת. אני רואה הרבה מאוד זלזול בהופעה החיצונית ברחוב הישראלי. זה חלק מהתוכנית שעשינו, האם לאופנה הישראלית יש מקום והיא קיימת. מה את אומרת?".

שיש אופנה ישראלית, אבל היא לא להיט.
"אז זה מאוד מאכזב. במקורות התנ"כיים היה קוד לבוש. גם את השבת מקבלים בבגדים מיוחדים, בגדי שבת. נראה שאנחנו לא מתייחסים למקורות שלנו בכבוד הראוי. הישראלים נותנים לאופנה יחס מזלזל, שלא בצדק. בזלזול הזה באופנה יש משהו אלים. יכול לבוא אלי אדם מזיע, שמן, עם שערות באף וציפורניים מלוכלכות, ולומר לי 'מה את משקיעה כל כך?'. לי יהיה נורא לא נעים לומר לו 'תסתכל על עצמך'. ויש כאלה אנשים. לא תיארתי לך את ליצן החצר. אני שוטחת בפנייך את סיפורן הכואב של הנשים שזה חשוב להן. עדה יונת באמת מתעסקת בדברים חשובים יותר, אבל היחס המזלזל שיש לאנשים כלפי בגדים הוא וולגרי".

לראיון היא התלבשה כולה בשחור, השרוולים רקומים חוטי זהב, ועגילי הכסף שלה משתלשלים כמבנים ארכיטקטוניים עדינים מתנוכי האוזניים. היא נראית כאילו נולדה בתוך הבגדים שהיא לובשת, ושהם העור האמיתי שלה.

נולדת עם חוש לאופנה?
"אני חושבת שכן. זה עניין אותי תמיד, מילדות. תמיד אהבתי להתלבש, אבל בגלל חינוך או הסביבה שבה גרתי, התביישתי לצאת ככה מהבית. גדלתי ברמת-השרון, בשיכון טייסים, וזה היה מקום שבו היית צריכה להיראות כמו כולם. בגלל האופי שלי היה לי קשה לצאת עם הבגדים, אבל עם השנים, לאט לאט, הבנתי שזה לא קשור במשהו קל דעת, אלא שזה כן קשור לתרבות, ולמשהו עמוק יותר-הגדרת אישיות, אינדיבידואליות, ביטוי אישי".

את מזהה טעויות אופנה שעשית בעבר?
"בתקופת התיכון, כשהייתי יותר מבולבלת עם הגוף שלי ועם הפחדים שלי ועם המעמד שלי בחברה, אז יכול להיות שהתביישתי להוציא החוצה את מה שהייתי בבית. אולי אז ניכר היה איזשהו מאמץ של השתדלות. שם היו הטעויות. עכשיו אני מקווה שאני יותר מודעת לזה ויותר חופשייה עם עצמי. כשאני רואה ספרים של אופנות רחוב במזרח, ביפן, יש שם בני נוער שהולכים עם פרץ של יצירתיות וצבעוניות. קניתי את זה לילדה שלי, שאולי היא תהיה כזאת שלא תתבייש ללבוש את הבגדים האלה עכשיו. אני, בגיל הזה, נורא רציתי ללבוש את הבגדים האלה, אבל במפתן הדלת הייתי מורידה אותם. לא היה לי אומץ".

את אייקון אופנה. איך הגעת למעמד הזה?
"אני מודה לך על התואר, מאמצת אותו בחום וחבל שאין תעודה עם פלומבה. אני אולי דמות מוכרת, אבל יש לי חברות שמבחינתי הן אייקון אופנה. אנחנו בפירוש מתייעצות. זה יכול להיות דיאלוג כמו שעובדים על מחזה, על דמות, יש הרבה ירידה לפרטים, וזה מה שמעניין. אני מקבלת תשובות חכמות ביותר, אבל בסוף בחיבורים זה אני. החברות שלי הן מושאי אופנה בשבילי".

מי, למשל?
"יש לי חברת ילדות אחת, ואת השאר אספתי בדרך. חברה אדריכלית, עוד חברה בעלת חנות קונספט לשמן זית, אחת שמטפלת בפגועי נפש, ויש כאלה שכן מתעסקות באופנה וכאלה שהן כן אמניות ושחקניות, ורואים שיש לכל אחת דרך ביטוי שלה. זה חלק מהאופי שלהן והאישיות שלהן. לכולן יש טעם מדהים, טעם אחר".

יש מישהי שהיא ההשראה שלך?
"לקרני פוסטל, חברתי הטובה, יש סטייל. היא מאוד מזכירה לי את ג'קי אונאסיס, למרות שהפרופורציות שלהן שונות. והיא כל כך מיוחדת. הסך הכל הוא כל כך מהפנט. ראיתי אותה לא מזמן בתוכנית וצלצלתי אליה בשבת בבוקר, והיא אמרה 'צלצלת להביך אותי?'. אמרתי לה 'כן'. אין זווית שבה היא לא מרתקת. יש לה שפה משלה שמייחדת אותה. אופנה מתחלפת - סטייל נשאר. זה לא אני אמרתי אלא קוקו שאנל".

איך היית מגדירה את הסגנון שלך?
"אני אוהבת דברים שהם מאוד ספציפיים, שיש בהם אמירה, בחירה, שיכולים להיות קלילים וגם להיראות ספונטניים. אני חושבת שלהתלבש זה לבחור. לפעמים זה בא לי בקלות, לפעמים אני מקדישה לזה יותר זמן. חשוב לי שזה קודם כל יתאים לי ושיהיה בזה הומור. זה צריך להיראות טוב, אבל לא בצורת סט, אלא שיהיה בזה קצב, שתהיה בזה קומפוזיציה.

"לפעמים בא לי לעשות מעצמי דמות, אז אני משתמשת בבגדים. זה יכול להיות נועז או שמרני ואפילו פרחי. אבל זה יותר קריצות שלי לעצמי. זה מעסיק אותי. אני מקווה שזה לא מעסיק אותי באופן חולני כמו כשאני עובדת על דמות. כשזה נהיה אובססיבי צריך לטפל בזה עם כדורים. אצלי זה חלק מאישיות, חלק מהדרך שלי לבטא את עצמי".

מור היא סוג של קונצנזוס עוד מימי "החמישייה הקאמרית". היא לא מפסיקה לעבוד. בתיאטרון ("חברות הכי טובות", "אחים לנשק"), בקולנוע ("שבעה"), מובילה קמפיינים (כמו זה לבנק לאומי, לצד חברה הטוב יובל סגל). בטלוויזיה היא הובילה סדרות דרמטיות ("הבורגנים", "פרשת השבוע") ותוכניות קומיות ("קצרים"), ובקרוב תעלה ב"רשת" סדרה חדשה שבה היא מככבת, "השנים הכי יפות", סוג של סאטירה על מערכת החינוך. מור תגלם רכזת שכבה שמנהלת מאבק עיקש להדחת מנהל בית הספר, בגילומו של גידי גוב.

במבט מהצד על המשחק שלה, נראה שהיא נכנסת לדמויות שלה באופן טוטאלי, כאילו קרן מור נמחקת ומולידה אדם חדש. האם הבגדים שהיא לובשת בעת גילום הדמות עוזרים בתהליך הזה? גם כאן היא מפתיעה: "זה נכון שבגד מאוד עוזר להיכנס לתפקיד, אין ספק, אבל זו כן אני, קרן, ואני נשארת קרן. אני לא נמחקת, כי אני לא סכיזופרנית. יוצא ממני משהו אחר כשאני לובשת בגד, אבל זו תמיד תישאר אני".

אף שכמעט על כל שלט חוצות עירוני מתנוססת תמונתה ("בהתחלה זה היה מוזר ומרגש, אבל עכשיו התרגלתי"), מור מעדיפה להשאיר את חייה הפרטיים מאוד פרטיים. גם לבעלה ואבי שני ילדיה, מנשה נוי, יש סטייל. "בסטייל, אין שני למנשה", היא אומרת כמעט באגביות. "אני לא אחראית לסטייל שלו. הוא עושה הכל בעצמו. אני לא קונה לו כלום. שנינו קונים, בלי עין רעה, ושנינו אוהבים את זה. הוא קונה לי, ואני אוהבת את מה שהוא מביא. זה מסוג הדברים שאו שיש לך או שאין לך, כמו חוש קצב, כישרון לשפות. כמובן שאת יכולה לשכלל את זה".

בקרוב יחגגו מור ונוי בר מצווה לבנם. במסגרת ההכנות לטקס, נסע הזוג לבני-ברק. מבחינת מור, זה חידד את ההבנה של האופנה הגבוהה. "אחרי בילוי של כמה שעות טובות בבני-ברק, מנשה ואני מאוד הופתענו מהספציפיות של העבודה של האנשים שם. בי זה עורר געגוע ועניין. הירידה לפרטים בפירוש מעוררת השראה. זה הזכיר לי את הסרט 'התופרות של שאנל'. פתאום את מבינה למה זה כל כך יקר. המסירות של צוות האנשים שעובדים שם פשוט מפתיעה. את מבינה שמוחו הקודח של האמן באמת קודח. הספציפיות שראיתי בעבודה שעשו בבני-ברק מאוד חסרה באופנה. אין פה את הירידה לפרטים".

במשפחה שלך התייחסו לאופנה?
"יש לי בארון בגדים של אמא שלי, שלבשה לפני שנולדתי וכשהייתי ילדה. יש לי שתי שמלות אתא מדהימות שלה. לשתי הסבתות שלי היו אוצרות. סבתא שלי היא הראשונה, עוד לפני רות דיין, שהיה לה אוסף רקמות ערביות. היא הייתה בוהמית ולבשה שמלות בדואיות רקומות, הרבה לפני שעשו מהן שמלות אופנתיות. היה לי אוסף באמת מדהים של דברים שלקחתי מסבתא, ולא היה לו מקום אז שמתי בבוידעם. כשעברנו דירה הורדתי הכל מהבוידעם, ומצאתי בגדים מפוררים אכולי עש. אבל לא נורא, גם לעגנון נשרפה הספרייה".

מי המעצב האהוב עלייך?
"אין לי אחד. יש הרבה, וזה משתנה לעתים".

איזה פריט יש לך בארון שהצטערת שרכשת?
"לא חושבת שיש פריט כזה. יש פריטים שעוד לא לבשתי, אבל יכול להיות שלא אצטער שרכשתי אותם עוד כמה שנים. יש פריטים שקניתי בלהט".

איזו קניינית את? אימפולסיבית? מחושבת?
"עד שיירד המחיר יהיה לי מאוד קשה להמתין. אני גם וגם וגם. יש דברים שהצטערתי שלא קניתי בגלל המחיר. ואז אני חולמת על זה וחוזרת לקנות".

כל כמה זמן את קונה בגדים?
"תלוי. יש תקופות שאני הרבה בבית אז אני לא משקיעה בזה, ויש תקופות שמשתלטת עלי עליצות, אז אני הולכת וקונה. כשקונים בגד, מופרש טסטוסטרון למוח, וחברה שלי אומרת שאפילו העשר דקות האלה שזה מופרש, שווה את ההתרגשות. וכשקונים בגד אומרים 'שהחיינו', כי זה מגיע לך".

חשוב לך להרגיש נוח בבגד?
"כשזה יפה בעיני זה גם נוח, אבל לא תמיד במובן המקובל של טרנינג ונעליים שטוחות. זה לא אומר שלא אחזור הביתה, אחלוץ את הנעליים ואעשה לרגליים חצי שעה מסז'. ארגיש לא נוח בבגד שלא מתאים לי, גם אם הוא אובייקטיבית יותר נוח".

את עוקבת אחרי טרנדים? "אני בפירוש עוקבת אחרי טרנדים, מושפעת ונהנית להיות מושפעת, אבל יכולה לאמץ את זה כשזה הופך לאישי שלי. חברות שלי ואני היינו רוצות הכל או יותר, אבל זה עולה כסף. אני לא יכולה לקנות אמנות, אז אני קונה אמנות שהיא בגדים".

לפעמים את סתם זורקת על עצמך משהו? "אם אני רוצה לזרוק על עצמי משהו, זה ואזה או בלטה. אני אף פעם לא סתם אזרוק על עצמי משהו".

מה את הכי אוהבת בארון שלך? "יש כמה דברים בארון הבגדים היהודי שלי, שיש לי אליהם סנטימנטים. בגדים של אמא וסבתא שלי. בגדים שמנשה קנה לי, או בגד שקניתי לאיזה אירוע משמעותי וחשוב בחיים. אבל הם מקבלים את אותו יחס בכביסה ובארון, וזה נושא כאוב, כי אני בלגניסטית ואין לי מספיק מקום".

מור אומרת שהיא אוהבת לאכול הכל, מקפידה שזה יהיה כשר ומתחזקת את עצמה בעזרת ספורט. "הייתי שמחה לשמור על הגוף שלי יותר ממה שאני עושה בזמן האחרון. הייתי מאוד קשה עם עצמי בקשר לספורט שעשיתי, ועכשיו אני בשביתה איטלקית, שזה אומר פחות ללכת ויותר לאכול פסטה".

בסדרת האופנה החדשה היא מחליפה בגדים בקצב מסחרר. רוב הבגדים של מעצבים ישראלים, חלקם וינטג' ישראלי, ויש אפילו הבלחות מהארון הפרטי. טיפים לגבי הנחיית הסדרה קיבלה גם ממודי בר-און, מי שכתב עבור "החמישייה הקאמרית". "אמרתי לו שאני עומדת להיות כמוהו ולהנחות תוכנית דוקומנטרית, והוא אמר שגם זו דמות שכדאי לי להיכנס אליה".

מה את מביאה לתוכנית מעצמך?
"את מי שאני, את העניין שלי באופנה. זה פשוט מעניין אותי. הבעתי דיעה. אני רוצה להמשיך להקיף את הנושא לעומקו מבחינה אישית".

אחרי כל מה שלמדת, איזו המלצה אופנתית את יכולה לתת לישראליות?
"שיהיה להן אכפת. שזה יהיה חשוב להן. ברגע שמפתחים עניין וטעם, יהיה ביטוי אישי. זה יכול להיות לטעמי או לא, אבל לפחות יש לך משהו שרואים שיש לך בו עניין. לפעמים מישהו יכול להתלבש נורא אופנתי, אבל הוא יהיה קורבן אופנה. זה בדיוק כמו להיות מוזנח. זה קשור לתרבות".

מפתיע שסדרה על אופנה תשודר דווקא בערוץ 1.
"למה? הוא וינטג'". 

צילום: יניב אדרי, סטיילינג: דורין אטיאס, איפור: אסף באבו, שיער: יוסי טאייר, ריטוש: קרן סעד.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...