סיפור על אהבה וחושך
התאהבנו. זה היה מהיר; מבטי עיניים, התרגשות. וכבר רוצים להריח מקרוב, לגעת, לטעום. אבל מהר מאוד הכל התהפך. קארין גבאי על אהבה, סבל והמרווח הצר שבניהם
התאהבנו. זה היה די מהיר; מבטי עיניים, עיניים נוצצות, התרגשות. וכבר רוצים להריח מקרוב, לגעת, לטעום...
בימים שאחר כך בקושי אפשר לאכול, הכל הופך לחד יותר, צבע העצים ברור יותר, הריחות, הכול כל כך יפה והעולם נהיה מקום שהרבה יותר כיף לחיות בו.
איזה אושר נדיר, מהם הסיכויים למצוא האחת את השני? הימים עברו בשמחה וברגש, ואיתם החיים שממשיכים, מבלי להתייחס לפלא שקרה - הם מביאים איתם את קשיי החיים הרגילים, מכאובי הגוף וטרדות היומיום. אה, סליחה? אנחנו פה באמצע משהו?! אפשר קצת שקט?? תחזירו את התפאורה הקודמת, את העננים בעיניים, את הפרפרים בבטן.
אבל לא, אי אפשר. ופתאום, בלי שהתכוונו, מצאנו את עצמנו מובטלים, שנינו, חסרי עבודה וכסף, בלי הכנה מוקדמת, יושבים בבית בבוקר חורפי כשכולם כבר הלכו לעבודה. מנסים לחשוב מה נעשה.
"טוב", אמרתי, "נכתוב קורות חיים, נשלח, נלך לראיונות, נהיה מקסימים והכל יהיה בסדר, אני בטוחה שמשהו טוב מחכה לשנינו, ושינויים תמיד מבורכים, גם אם זה לא נראה כך בהתחלה".
"אולי תפסיקי?!", נבח עלי אהובי, "את
"אבל אני רק מנסה להראות לך את חצי הכוס המלאה, ושתדע שאופטימיות היא דבר משתלם, נשבעת לך. ולמה בכלל אתה מתעקש להיות פסימי?".
"אני לא פסימי", הסתכל עלי במבט מתנשא משהו, "אני מציאותי! רואה את החיים כמו שהם".
"אז מה זה אומר?", תהיתי, "שאני לא? מה, אני חיה בללה-לנד? אני לא חיה במדינה הזאת שנמצאת בסכנת הכחדה תמידית? אני לא חיה בעיר הזאת שכבר כמעט אין בה מקום לאנשים שמרוויחים פחות מ-10 אלף שקל בחודש? לי אין קשיים? אני לא חיה בסרט, אני כאן, חיה ובועטת, ובועטים בי בחזרה לפעמים".
בראשי החלו לרוץ מחשבות; יכול להיות שיש אנשים שחווים את אותה המציאות באופן כה שונה? או אולי יש כאלה שהתמכרו לסבל, למדו אותו ודבקו בו?
אז עד כמה אתם אוהבים לסבול? עד מתי תתמכרו לסבל?
אולי אתם כבר רגילים לסבל. אותו סבל שכבר למדתם לאהוב? סבל שהתמסרתם לו וקיבלתם את נוכחותו התמידית בחייכם, ועכשיו רק נשאר לבדוק איך למצוא פינוקים קטנים שישכיחו אותו, לפחות למשך כמה רגעים.
אז קודם כל בואו נראה איך בעצם מגדירים סבל. בראייה טרילותרפית אנו לומדים להכיר את היישויות שבאמת מעצבות את חיינו, והן לא נמצאות רחוק אלא ממש כאן, איפה שאתם יושבים עכשיו. חישבו לרגע אחד על הראש שלכם - איך הוא "מרגיש" בבוקר? עד כמה הוא שיפוטי? עד כמה הוא ספונטני? עד כמה הוא מרשה לכם ליהנות מריקוד, ממגע, משקיעה בים?
כמה זמן ביום אתם מעבירים בתלונות? גם אם לא אמרתם אותן במילים, ככל שהראש שלכם פסימי, הוא משוכנע שהעולם הינו מקום קשה, שהחיים הם מרוץ, ושאושר הוא עניין רגעי שניתן לחוות אותו במשך רגעים ספורים בלבד, באמצעות אכילת קינוח טוב, ברכישת דבר מה שרציתם הרבה זמן וכו'.
ואיך הרגש שלכם? האם הרגשות שלכם התקהו ואתם כבר לא זוכרים מה זה לאהוב באמת? האם אתם סובלים מחרדות? התפרצויות? לכמה דברים אתם מכורים? האם אתם מכורים לסיגריות, אלכוהול, סקס, ריכולים, דרמות, מניפולציות? כמה אתם מכורים לחיזוקים מהסביבה?
ולחלופין - האם יש אנשים מאושרים, פשוט מאושרים, בלי וילות עם בריכה, יאכטות או בגדים יקרים? בלי להיות הכי יפים בעולם, ועדיין כאלה שלא הולכים סנטימטר מעל האדמה? פשוט מאושרים, או מאושרים בפשטות.
הטרילותרפיה מלמדת להתוודע לסבל, ללמוד ולהכיר אותו, להסתכל לו בלבן של העיניים ולקחת החלטה - לא רוצה לסבול יותר! לא מוכן!
ועכשיו באים הוויתורים: ויתור על סיפוקים מיידים, ויתור על תלונתיות, קורבנות, ויתור על אנשים שעושים לנו כבד על הלב, ויתור על רעיונות תורשתיים לפיהם צריך לסבול בשביל אחרים. ויתור על כל מה שלא משרת את המטרה – להיות מאושר! וכל מה שצורם לאוזנינו ומסתובב בבטננו - לשחרר!
הדרך לאושר עוברת דרך הסבל - סבל אנושי שגרתי, יומיומי, שאנחנו כמעט לא זוכרים איך לחיות בלעדיו. עכשיו להיזכר! לנשום עמוק, לחוות איחוד במדיטציה, להיזכר איך הרגשנו כשהיינו קטנים וחשבנו שהעולם שמח ומצחיק. האמת? הוא באמת כזה!
אז לסיום - אכן נפרדו דרכינו, ולא בגלל שלא היה כסף ועבודה וכו' - את המשוכה הזו חייבים לעבור, השאלה היא איך. אני, שבחרתי לדבוק בדרך האופטימית, מתוך אמונה, מצאתי עבודה זמנית לחודש ואחריה מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי. והוא? גם הוא מצא עבודה, אבל לא בדיוק את מה שרצה. אני מאחלת לו שימצא..
אז הנה לכם מנטרה לשינון יומיומי אינטנסיבי שקיבלתי ממורי, קחו: הכל בסדר! מותר ליהנות, מותר להיות אופטימיים, החיים יפים – שתדעו!
קארין גבאי מלמדת יוגה ומטפלת בשיטת טרילותרפיה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם