כיוון אחד לאושר?
מי את? יש לך ילדים? משפחה? איפה את גרה? מה עושים שם? מה למדת? מתפרנסים מזה? יעל צבעוני על השאלות שמנסות להכניס אותנו לתבניות
מי את?
יש לך ילדים?
משפחה?
אה.
איפה את גרה?
מה עושים שם?
רגע, עובדת מהבית?
מה אמרת שאת עושה בדיוק?
מה למדת?
מתפרנסים מזה?
כל השאלות האלו מנסות להכניס אותנו לתבניות כדי שנהיה מובנים. כל השאלות האלו מחפשות נקודת התייחסות בתוך הלא נודע של החיים.
אני אתו, נוח להגיד. אני בתוך משהו. כלומר, תראו, יש משהו מאחוריי ומצדדיי, יש מי שעומד.
אתה יכול לדבר אתי כמה שאתה רוצה, אבל אני חוזרת הביתה, לא אליך. ככה, נדמה לי, אני לא חשופה כל כך. ככה, נדמה לי, אני מוגנת.
כן, יש שם מישהו שמחכה.
ואז אחר כך נפרדים.
מי את?
אני נפרדתי.
אה.
פרודה.
גרושה.
אלמנה.
עדיין בזיקה אליו.
אפילו בתעודת הזהות.
או במקום עבודה:
לא מזמן עזבתי.
עכשיו אני בתקופת חיפוש, תקופת שקט כזאת. קצת מרפה, אתה יודע.
תקופה אחרי שהדברים משתנים זה כביכול בסדר להגיד את זה, זה מקובל ולגיטימי להיות בזיקה לעבר. המון מבטי הבנה מהסביבה יצוצו מכל עבר.
אבל לא הסביבה היא שבאמת מחפשת את הזיקה למשהו, את נקודת ההתייחסות, אלא אנחנו.
עובר זמן מאז שנפרדנו ואני רואה שאני לא רוצה יותר להיות בזיקה אליו, למרות שתמיד יישאר חלק מלבי. מה נשאר?חלל.
מה את עושה?
יש לך ילדים?
בן זוג?
משפחה?
לא.
והחלק האוטומטי שרוצה להגיד: אני פשוט נפרדתי. שבע שנים, כלומר, היה. כלומר, היה הרבה זמן. זה רק עכשיו שלא, לא תמיד. באמת.
כשהייתי בת עשרים חזרתי מדרום אמריקה ונרשמתי לחוג לכתיבה יוצרת. בסבב ההיכרות כל אחד אמר על עצמו משהו. "אני יעל ואני לא עושה כלום", אמרתי. כמה חופש היה במשפט הזה. בלי התנצלות, פשוט ככה.
בגלל שהוא נאמר מתוך חופש, כל הסובבים לא יכלו שלא להתפעל ונדמה לי שלרגע כולם רצו לעשות כלום או להיות כלום. אבל לא צריך לעשות כלום בשביל לא להיות בזיקה למשהו. אני לא צריכה להיות בלי עבודה בשביל לא להחזיק את העבודה שלי. אני לא צריכה להיות בלי זוגיות בשביל להגדיר את עצמי בלי זיקה למישהו מסוים.
ויש גם את ההגדרות ההפוכות:
אני רווקה. כן, הכי טוב ככה. סוף סוף חופש. אתה יודע כמה זמן לא היה לי את זה? כל מי שבזוגיות סתם סובל, מזייף. ראית כמה זוגות מסתובבים אומללים?
אני בלי עבודה. מי צריך את זה בכלל? אנשים סתם עובדים על אוטומט, אני עושה מה שאני רוצה באמת. חוץ מזה, כסף לא עושים מכסף.
גם אלו הגדרות. לא משנה אם נגדיר את עצמנו עם משהו או בלעדיו, זאת עדיין היאחזות שמכסה משהו אחר. האחר הופך להיות חלק מהגדרה העצמית שלי, קודם כל בעיני עצמי.
אז מי אני?
יש לנו הרבה כובעים והם כולם החיים שלנו וחלק מאתנו. יש כובעים של עבודה וחברים וגברים ונשים ומעמד ורוחניות... כמה כיף לצאת ולבחור את הכובע והלבוש שהכי מתחשק לבוקר האביבי שעכשיו. אנחנו זקוקים לכובעים האלה, אני לא קוראת לזרוק את מה שיש לפח הזבל הירוק.
הם מסייעים לנו כל עוד נוכל להתייחס אליהם כאל כובע.
כל עוד לא ניתן להם להידבק לנו לראש.
כל עוד נדע שהם לא מי שאנחנו.
אז מי את?
ומי אתה?
יעל צבעוני היא כותבת ויוצרת כדרך חיים. מנחה סדנאות כתיבה יוצרת 'מבעד למילים', מלווה תהליכים אישיים בכתיבה ויצירה . למאמרים נוספים מפורטל נומיינד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם