ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

השיבה הביתה: אל ארצות הזן, פרק 32

יש חגיגה בבסיס הדברים. וגם עצב. זה לא נתפס. המסע עומד להסתיים. האוויר מתקרר. המוֹנְסוּן מאוורֵר. טוב לבוא הביתה. גיל אלון חותם מסע שנמשך שבע שנים והתפרש על פני ארבע יבשות ו-23 ארצות. פרק אחרון

נֶפָּאל

קַטְמָנְדוּ

מן המנזר הטיבטי שעל ההר אני שב אל רחובות מרכז העיר. מהלֵך, סופג בשמחה את ההמולה, הריחות, הצבעים. אני פונה אל הרחוב הראשי. הכביש הרחב ריק לחלוטין. משני צידי הכביש, על המדרכות, המוני אנשים ממתינים. אני שואל לפשר הדבר. הם מספרים שהמלך והמלכה יעברו עוד מעט. והנה כעבור דקות, מלוּוים במכוניות משטרה, עוברים המלך והמלכה במכוניתם וגם אני מנופף להם לשלום. בעוֹמדִי שם אינני יודע שבעוד כחודשיים יתנקשו בחייהם ויבוא הקץ על נֶפָּאל כממלכה.

אני מעביר סדנה אחרונה באקדמיה המלכותית למשחק. גם השחקנים הנֶפָּאלִים נעדרֵי ציניוּת ונותנים את נשמתם.

סיום המסע קרב. התמונה המתבהרת היתה ברורה לי תמיד. האדם באשר הוא, אינו מבין את פשר קיומו. מדוע נולד? מדוע ימות? מדוע קיים היקום ואיך? לאחר שהוא מבין שהוא איננו מבין, מתרחשת הבנה נוספת: ההבנה שלִחיות בחוסר-הבנה זה לא בא בחשבון.

האדם מוכרח ליצור הסבר כדי להפסיק את אי-ההבנה. כך נוצרת הדת. כדי להשקיט את הספק, כדי להעביר את האחריות ליֵשׁוּת חיצונית: אלוהים, ישוּ, בודהה או האתֵיאִיזְם עצמו. במקביל, או קודם, קמים האנשים שאינם מוכנים לקבל את הביטחון שמשרָה הדת. אלה האנשים שמקדשים את הספֵק והופכים אותו נר לרגליהם. הפילוסופיה של הדת. וכאן קורה תהליך הפוך. ככל שמעמיקה הפילוסופיה מתרחקת הדת.

וכך, אנשי הדת מְפחדים מן הפילוסופים ששומטים את הקרקע הבטוחה מתחת רגליהם, והפילוסופים אינם מעריכים את אנשי הדת הסוגרים עצמם בפני הספֵק ומקדשים את המעטֶפֶת. ובכן, מה בכל זאת קיים? ייתכן ש"התחלה", "אמצע" ו"סוף" הם רק קונספט אנושי, והאמת היא שֶׁמָה שיֵש הוא שינוי תמידי של סוג של אנרגיה המשנָה צורה ותוכן לנצח. ללא התחלה וללא סוף. ואולי כל זה הוא רק מימד אחד: המימד הפיזיקלי של הסיבה, התוצאה והיחסוּת, המימד שאליו אנו שייכים, ולכן יכולים לתפוס את הדברים רק לפי התבניות הנתונות האלה. ואולי יש עוד מימדים של נצח נצחי שאותם אפשר רק לחווֹת ולא לבטא.

היום האחרון בקַטְמָנְדוּ. אני מקדיש אותו לביקור באתר שריפת הגופות פַּאשׁוּפָּאטִי-נָאט. משני צידי הנהר המזוהם עשרות במות אבן. במות לשריפת גופות. אני מתקרב לגופה עטופה בדים לבנים וצהובים, המוכנה לעלות על במת האבן. איש צעיר מתקרב לגופה וקורע את הבדים. מתגלה ראש. שיער רענן ובריא זְרוּק שֵׂיבָה. שפם וזקָן מחוברים. הוא נראה בריא. בגיל חמישים. אחר כך נחשפת יד. נחשפת רגל. צבע צהוב מרוח על האצבעות. הוא פשוט נראה ישֵן. הוא תיכף יזוז ויתעורר. המוח מסרב להאמין, אבל בפְנים שלווה. יש בי מעֵין שֶׁקֶט. איש אחר מתקרב, אוחז בראש המת, מרימו מעט ומלטפו באהבה, בפרידה. אני מהלֵך על גשר האבן החוצה את הנהר. גופה נוספת מוכנה לשריפה.

אני חושב שזאת אישה. שלושה גברים, במכנסיים, יחפים, חשופי חזה, מיוזעים, כנראה בניהָ, נוטלים את הגופה וסובבים עִמה שלוש פעמים סביב ערימת העצים המוכנה לבעֵירה. הם מניחים אותה על המזבח. אחד מהם מבעיר אלומת זרדים מעורבת בחבלים ובדים, חושף את ראשה שהיה מכוסה, ומניח את האלומה הדולקת על פניה. הפנים מתחילים לבעור. עכשיו הם מכסים את הגופה בערימות קש. עשן סמיך מיתמר. במים המזוהמים, סמוך, משתכשכים ילדים עירומים. צהלות שמחה ומוות.

טֶבע. שלושת הבנים המיוזעים פורצים בבכי, חובקים זה אתה זה, אט-אט הם מְהלכים-כושלים

ונעלמים מתחת לגשר, רק קינתם נשמעת. בדרכי החוצה נצבע לפתע הגשר בכתמים כחולים. כיתת בית ספר ממלאת את המשטח בין שתי הגדות. ילדים בני שבע לבושים תלבושת אחידה – כחול ותכלת. ומורֶה נוהֵג בם. מדבר אליהם אנגלית. מסביר להם על המקום, מראה להם היכן נשרפות הגופות. והילדים שובבים ושמחים. אני עומד משתאה. טיול בית ספר אל אתר המוות.

אני נגש נדהם אל המורה ופותח בשיחה. אני מספר לו שבמערב רעיון כזה לא היה עולה על הדעת. והוא משיב: "באמת? למה?". אני עונה שבתרבות המערבית לא חושפים ילדים בגיל הזה לדברים כאלה. והוא משיב: "הרי כל אחד ימות ועדיף להכיר את העניין ולהבין כבר בהתחלה". פתאום זה נראה לי בריא מאוד להציב ילדים בפני המוות. המורה שותף לתחושתי. אנחנו מצטלמים והילדים מנופפים לשלום בצחקוקים מצלצלים.

אני חוזר אל השקט של "המרכז הבודהיסטי למדיטציה של ההִימַלָאיָה". חברים באים להיפרד, ביניהם שָׁאשִׁי מהוֹדוּ, כולו טוב-לב, תלמיד בבית הספר לציור טיבטי מקוּדש, ה"טָאנְקָה". שיחה אחרונה עם ראש המרכז, סֶלְיָאנָה בּוֹסָה, הנזירה הטיבטית מאיטליה.

שדה התעופה בקַטְמָנְדוּ. עוד עשרה ימים המסע יסתיים. אני שָׁב במחשבות אל אתר שריפת הגופות. אני אמור לפחֵד, אני אמור להתחלחל בחרדה גדולה, אבל לא. יש בי שֶׁקט, שלווה, שִׂמחה.

בנגקוק

עכשיו בבָּאר בבנגקוק. השֶׁקט נפרַשׂ מִבִּפְנים. אני מזמין תה. יש חגיגה בבסיס הדברים. וגם עצב. זה לא נתפס. המסע עומד להסתיים. האוויר מתקרר. המוֹנְסוּן מאוורֵר. העיר הזאת יוצאת מדעתה. בדרכה שלה. בנגקוק מחבקת. טוב לבוא הביתה. התרבות מנגבת את פניה בראי. הסמטה מהבהבת בנורות מזמינות. בזה אחר זה הם אוחזים בידית הדלת, מושכים, וצועדים פנימה. מוקפדים, מסורקים, מעשנים, מחייכים. אני רוצה להפקיד את עצמי בידֵי החיים. בעצם אי אפשר אלא להפקיד. את הימים האלה אני מנסה לתאר: כאילו מישהו מלטף מִבִּפְנים.


אני שב אל "בית הדְהָרְמָה". אל המורָה הֶלֶן. סוף המדיטציה מוקדשת לסִידְנִי, אוסטרליה. אנו שולחים אנרגיות למשחקים האולימפיים. הֶלֶן ואני נשארים לשוחח. אני מספר על המשֵך התופעות המשונות ומוסיף שבכל יום כמעט רועד בגופי שריר אחר, ושהמקום בְּפִי, שהייתה בו שן בינה, מייצר מֶלח. גם היא טוענת שאלה תופעות ידועות במסלול הרוחני.

בהמשך היא מגלה לפתע שהיה לה בן שלישי. בן שמת בהיותו בן שנה. היה לו חור בלב. זה היה הבן הראשון. היא מספרת על הרגשה ברורה ומודעת בעת כניסת היֵשׁוּת לבִטנה. הרגשה המלוּוָה בתחושה שמשהו לא בסדר. הֶלֶן מורתי היקרה. כה הרבה סבל והיא נחושה להקדיש את חייה לאהבה וחמלה.

שדה התעופה בבנגקוק בפעם האחרונה. זה בלתי נתפס. יש התרגשות. יש שֶׁקט. וזהו. אני לא יודע. על כיסאות הפלסטיק הכחולים עירוב של מטיילים ישראלים ונשים מוסלמיות מכוסות ראש. אני ישוּב בשורה האחרונה – גופי אנרגיה בוערת ופועמת.

דוֹחָה

שדה התעופה המדברי של נסיכוּת הנפט ניבט מחלון המטוס. הכל צבוע בצבע חול בהיר. גברים בגַלָאבִּיוֹת לבנות ובכַּאפִיוֹת לבנות מצטרפים למטוס. זרימה טובה. אנרגיה מבורכת ושֶׁקט.

עָמָאן

שדה התעופה. בית הקפה שבו ישבתי לפני הטיסה הראשונה למוּמְבַּיי, הוֹדוּ. המעגל נסגר. ודבר עדיין לא נתפס.

תל אביב

"זֶנְדוֹ" – מרכז הזֶן הישראלי. בהפסקה, בין המדיטציות, אני יוצא אל הגג. מביט למטה אל הפינה שמחברת את שוק הכרמל עם נחלת בנימין. ושיר הַייְקוּ חדש נולד לי:

הַטֶּבָע נִגְמָר!

זוֹהִי הוֹדָעָה מוּחְלֶטֶת!

וְהַשָּׁלְוָוה מַתְּחִילָה

בְּשֵׁשׁ בְּדִיּוּק.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

גיל אלון

זן מאסטר, זמר, שחקן, במאי ומורה

לכל הטורים של גיל אלון