המשחק המרכזי: אודטה על משחקים ומציאות
למה אנשים משחקים ב"סולמות ונחשים"? (וגם: מה עושים כדי לשחרר את הילדים. לגזור ולשמור)
נזכרתי בסיפור הזה מפני שכל כך רבים מאיתנו נזהרים מאוד לא לסיים לעצמם את "התיק המניב" של חייהם, כדי שיפרנס אותם עד קץ הדורות. ומהו "התיק המניב"?
כל דרמות חייהם, שהן תולדה של משחק "סולמות ונחשים" לא מודע, המספק להם את "עניין התמיד" לענות בו. הפטנט האולטימטיבי נגד השעמום הקיומי. ומהמשחק המרכזי שהם החליטו עליו עוד מילדות, מתפצלים כל משחקי המשנה ("היישומים"), שהם "החוטים השקופים" המחזיקים את כל המבנה.
גם לרצות וגם לנצח, ובו-זמנית, הורה משמעותי אחד. כדי לזכות באישורו ובאהבתו, אך גם כדי להתגבר עליו. אוקסימורון מושלם.
בתפיסת עולמו הילדותית שקפאה בתוך הזמן, השחקן מנהל מאבק שבו אסור לו לנצח (כדי לא "להרוג" את ההורה), אסור לו להפסיד (כדי לא למחוק את עצמו), ואסור לו גם להפסיק את המשחק (כי סוף המשחק מצטלם לו כסוף החיים).
מה שאומר, שגם אם ההורה הזה נפטר מזמן, השחקן חייב להמשיך את המשחק מולו. אחרת, כך בבלהות העתיקים, הוא בעצמו ימות. אין ניצחון, אין כניעה, אין הפסקת המשחק. נעילה לנצח בתוך המשוואה, כדי לאפשר לאישור המיוחל שלעולם לא יגיע - להגיע. אלה שעובדים ב"לנצח", יגיעו עם הישג מסוים עד תקרת הזכוכית (רף ההכלה העליון שלהם) ויעצרו שם, כדי "לרצות".
וכך גם אלה שעובדים ב"ריצוי". ההבדל הוא רק בגובה תקרת הזכוכית, שאצל ה"מרצים" היא נמוכה יותר. כשהם ישרים עם עצמם - הם פשוט יעשו עצירה קריזיונרית. כשהם מזייפים לעצמם, הם יקבלו שורת החלטות שגויות כדי לאבד את ההישג - בלי להיות "אשמים". החיים , הנסיבות, המצב, כולם יחברו נגדם. ובאופן פלאי ומתוחכם, הם גם יהיו צודקים. כי תוכנה פנימית מייצרת מציאות אמיתית.
ואם, לעומת זאת, הם יגיעו עד מצב של כמעט הרס מוחלט (המחיר היותר מדי יקר, שהוא הרף התחתון) - פתאום הם יתעשתו, ולאט לאט יסללו לעצמם את היציאה מהמיצר.
ויש את הסלסול הייחודי ל"מרצים": לבחור במישהו אחר כדי לחיות דרכו בתור מנוע אחורי ("האמא הפולנייה"). ככה "עבירת ההצלחה" לא נרשמת להם - אך גם הישגי חייהם, אוי לחרא-דיל הזה, לא שייכים להם.
ועוד "פטנט" שרידה של שני הטיפוסים: אם הם יסיימו להתמודד עם תחום חיים צולע ויצליחו בו, כל זמן שהם במשחק ובלתי מודעים לו - הם יעבירו את הכישלון לתחום חיים אחר. כי את המנגינה הזו (לדעתם) אי אפשר להפסיק. שמעתם על זמר, פוליטיקאי, או הייטקיסט שהתרסק ועשה קמבק? איש קריירה שחייו האישיים נדפקו בגלל הקריירה הזו? הם במשחק.
טייקונים עסקיים, מדינאים, גנרלים, עקרות בית ואנשים מהשורה-הכללים זהים אצל כולם. כל השוני בין בני האדם הוא רק בטיפוסי השחקנים ("מרצה" או "מנצח") ובבחירת יישומי המשחק, שזו טביעת האצבע הייחודית. וגם ברמת התעוזה לבדוק את הגבולות, ובגודל ההימור בחומרי החיים (של עצמם ושל המחוברים להם) שהם יזרקו על הרולטה הזו.
ומה הטכנולוגיה שלו? אם סופרים בריאות, ביטוי אישי, קריירה, כסף, יחסי אנוש, אהבה, סקס, ילדים, משפחה, ואסתטיקה אישית - תחום (או תחומי) החיים שהכי בזבל - שם המשחק המרכזי. וגם התחום שיש בו עליות ומורדות רבים, או שיתוק ועשייה דלה, בניגוד למשאת הנפש.
ה"פלוס" הוא הישג בתחום מסוים, ה"מינוס" הוא איבוד הישג זה. והתנועה המתמדת בין שני הקצוות, מחזיקה את המשחק בחיים. כי במקרה של ניצחון (קרי: הישג) מתמשך ובר קיימא הוא יסתיים, וכך גם במקרה של תבוסה, שאין ממנה דרך חזרה. ואז הם יישארו עם עסק לא פתור באופן בלתי נסבל.
אז לפני שהאנשים האלה יהיו בשלים לראות מה המשחק שלהם בכדי להבין אותו (וככה לפרק, לפוגג ולאדות אותו), הם יקפידו מאוד לא לסיים אותו. כי מהמקום של לפני "הדלת השקופה" (שדרכה הם חייבים לפסוע כדי לצאת מהמצב) איבוד המשחק נראה להם כאיבוד (בטרם עת) של מטרת חייהם וחייהם גם יחד. אז ממשיכים לקיים אותו, כדי להישאר בחיים. קוראים לזה "דפוסים".
ואיפה דלת היציאה מהמשחק? המשחק לא משתנה במהותו - אבל היקפיו כל הזמן מסלימים. עד מתי? עד שיישום מסוים יגבה מהשחקן מחיר כה גדול (והגדרת ה"גדול" משתנה מאדם לאדם), שהוא יסכים סוף סוף "להבין את הפרינציפ".
וזה לוקח כמה זמן, כאב, ומחירים שזה לוקח, עד שהחבית האישית מתמלאת על אמת. וכל אחד מתפכח מהמשחק הזה (קרי: מסוגל לראות אותו) רק בקצב שלו. כי "אי אפשר למהר את האבוקדו", וההדחקה המבורכת מגינה על אנשים מפני ראיית המצב לפני שהם מסוגלים להתמודד איתו. וכשזה קורה, הבנאדם רואה ומבין את היישום. ורק ההבנה והראייה מפרקות את המשחק מבפנים.
וככה מנטרלים חוט שקוף אחרי משנהו, עד שכל החוטים המחזיקים את המבנה המרכזי נופלים. וכששום דבר כבר לא יתמוך בו, ניתן יהיה לראות גם אותו, והוא יתפורר. ולשתי שניות בנצח, זה פחד אלוהים. ולמה? כי אנשים אף פעם לא מחכים מספיק זמן ב"מוות" הזה כדי לראות מה יקרה. הם רק מפחדים למות. מפני שמשם והלאה זו "פלנטה חדשה", בלי צל מושג איך נושמים בתוכה. וכל מה שהם יודעים לקוח ממה שהם חוו בעבר. אין להם שם חוויה חדשה אחרת והם צריכים להמציא לעצמם חוקים חדשים יש מאין. ואפשר. זה אכן "סוף החיים", אבל רק באופן שבו הכירו אותם. רק זה. וכדאי לדעת זאת כדי למזער את הפחד.
וכשהבנאדם פותר את תעלומת חייו עד הסוף, מתהווה לו נתיב ברור לפעולה. זו תחושת רווחה של "פג הכישוף". וזה התרגום המעשי לפתגם "כשהתלמיד מוכן - המורה מופיע". כי עיניו יפקחו אז גם משיר ברדיו, משיחה עם חבר, או מרשימה בעיתון, ברמת "פקס למוח". בדוק.
אם הם ישחררו מהמשחק הזה את עצמם, מתוקף החיבור האנרגטי, כל טוב אמיתי המגיע לחייהם, יבוא גם לילדיהם. ובאשר ל"מה עושים?" אז זהו, שלא עושים. מכבדים את תהליכי החיים של הילדים. כי גם להם יש מסע, ולא שודדים מהם את שיעוריהם במסווה של "הצלתם מעצמם". רק תומכים בהם נפשית (לאו דווקא כספית) ללא סייג. כי לכל אדם יש זכות לטעויות, ולטעות זה לא פשע. ואין טעויות. יש רק התנסויות הכרחיות.
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס (03-5682892) או מייל (odetta@maariv.co.il) אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם