קזינו רויאל: בעקבות החלום האמריקאי באטלנטיק סיטי
ההיסטוריה של אטלנטיק סיטי, אחת הערים המרתקות בארצות הברית, שונה לגמרי מההווה שלה. אולי זה קשור לעובדה שמאז שההימורים הפכו לחוקיים, החיים שם הם גם חלום וגם סיוט
עכשיו הלחמנייה הזו צופה אל העתיד הלא ברור של יעד תיירותי זה לחופיה של מדינת ניו ג'רזי, שבעבר הילך קסם על רבים.
בקיצור, אם אתם לא נזהרים, אתם יכולים להיחנק מכל ההיסטוריה שדחוסה לתוך גוש הבצק הזה. אולם, אם תנגסו בלחמנייה הזו נגיסות קטנות, היא תחליק בקלות בגרון.
אם הייתי נתקלת בלחמנייה הזאת לפני שפגשתי את פרופסור בריינט סיימון מאוניברסיטת טמפל, אני מניחה שהיחס שלי אליה היה דומה ליחס שלי לטוסט שאכלתי יום קודם לכן. אולם, כאשר סיירתי בעיר בחברת מחבר הספר "טיילת החלומות - אטלנטיק סיטי וגורלה של אמריקה האורבנית" (הוצאת אוקספורד יוניברסיטי פרס, 2004), למדתי שכאשר אני נוגסת במאפה הזה, אני טועמת גם את החלום וגם את הסיוט האמריקאי.
אטלנטיק סיטי, הידועה בבתי הקזינו שלה, בחופיה ובברים הפתוחים 24 שעות ביממה, תופסת מקום קבוע בתודעה הקולקטיבית שלנו. אם נוסיף אל מיליוני המבקרים שעברו בה את כל צופיה של סדרת הטלוויזיה "אימפריית הפשע" של HBO בכיכובו של סטיב בושמי (שהוקרנה זה לא מכבר ב"יס דרמה") אפשר אפילו לומר שהעיר זוכה בעת הזאת לחשיפת יתר.
התמונות בזיכרון שלנו כוללות סמלים מוכרים כמו טיילת החוף העשויה עץ עם הספסלים, החוף המשובץ בשמשיות צבעוניות ובתי הקזינו הנוצצים. אולם התמונות האלה לא מציגות תמונה מלאה של אטלנטיק סיטי. כדי לקבל את הגרסה הלא מקוצרת, היה עליי ללכת בעקבות בריינט לתוך אזורים שבהם ההווה נטש את העבר והעתיד הביט לאחור.
"ניסיתי למצוא את החיבור בין התמונות הנפלאות מהעבר ובין הנוף העכשווי, המוזר והלא מאוזן, של עיר ההימורים הזו", מספר בריינט, נשוי ואב לשניים, שמתגורר ועובד באזור, עם הפסקות, במשך 25 שנים.
מרבית האנשים מתחילים את הביקור בעיר באחד משלושת המקומות הללו: הטיילת (the Boardwalk), ה"ווק אאוטלטס" (Walk outlets) מרכז הקניות הענקי או ב"בורגטה" (Borgata), מלון הקזינו הזוהר שסייע לשפר את התדמית של אטלנטיק-סיטי כאשר נפתח לפני שמונה שנים. אולם אנחנו התחלנו את הסיור דווקא בבטן הרוטנת של העיר. יצאנו ממאפיית "פורמיקה", חצינו את הרחוב ונכנסנו ל-"Shop White House Sub", מסעדה פינתית המתגאה הן בגילה והן בפיות המפורסמים שהאכילה.
מחוץ למסעדה, הצמיד אחד העובדים עגלת-דוכן לפנס רחוב. בקרוב היא תועמס בכיכרות של לחם שימולאו בנקניק סלמי "גנואה", כדורי בשר, גבינת "פרובולון" ושאר מטעמים.
המסעדה נפתחה בשנות הארבעים של המאה הקודמת
אטלנטיק סיטי היא בעצם אי, או שרטון, הצמוד לחוף, והפרישה האורבנית שלה הוא כשל רשת: ממזרח למערב רחובות עם שמות הקשורים לאוקיינוס, ומצפון לדרום שמות של מדינות בארצות הברית.
לפני שתושביה אישרו בשנת 1976 את ההצעה להתיר הימורים חוקיים בעירם, ועד שנחנך מלון הקזינו הראשון, שנתיים לאחר מכן, הייתה אטלנטיק סיטי סוג של מיני-גלובוס, עם שכונות אתניות (איריות, איטלקיות, יהודיות), כשכל שכונה מזכירה את ארץ המוצא של תושביה.
היו שם שורות של בתים דו קומתיים, כאשר הדיירים התגוררו בקומה השנייה ועבדו בחנויות ובמסעדות ששכנו בקומת הקרקע. מעט מאוד מהשכונות האלו נותרו, רובן חוסלו לטובת הדור הבא של אטלנטיק סיטי. "דחפורים עברו על ההיסטוריה של אטלנטיק סיטי ומחקו אותה", אומר בריינט. "אם רוצים לראות את ההיסטוריה של העיר, צריך ללכת למוזיאונים או למסעדות ולחפש את התמונות על הקירות".
אחד המוזיאונים הוא City Historical Museum Atlantic, שבין מייסדיו הייתה ויקי גולד לוי, בתו של הצלם הרשמי הראשון של העיר (אל גולד, בשנים 1939-1964), שגם משמשת יועצת ל"אימפריית הפשע". מוזיאון אחר, אם כי לא רשמי, הוא המבואה של מלון ריץ קרלטון בעיר.
רק דייריו הקבועים של הריץ (או קונים פוטנציאליים) רשאים להיכנס למבואה המוזהבת, אולם לא נדרשים קשרים כדי לשוטט במסדרון השיש הארוך המוליך אליה. תמונות בשחור-לבן מקשטות את הקירות, והן כל כך גדולות, עד שהרגשתי שאני יכולה לזחול לתוך המסגרת ולחזור מאה שנה אחורה.
אילו זה היה אפשרי, הייתי יכולה להצטרף לנשים שנראות כבובות ולגברים בבגדיהם המהודרים, שצעדו כמו טווסים לאורך הטיילת. הייתי יכולה לעמוד ולראות מופעי קרנבל כמו החתולים המתאגרפים, לווייתן באורך 20 מטר וסוס שקפץ למים מגובה 13 מטר.
ויש גם צילום של נופשים על החוף, כולם לבנים ורק שחור אחד. היה מעניין לחקור את תופעת העירוב בין הגזעים, הייחודית לאותה עת. עד לשנות השישים הותר לאפרו-אמריקאים לבלות בחוף אחד, ב-Chicken Bone Beach, אבל התמונות אינן מספרות את הסיפור. הסיפור של ביתה של ורה קוקינג מוכר יותר: היה לה בית לבן קטן שעמד בצלו של "טראמפ פלזה", כעכבר קטן מוקף בפילים ענקיים.
בשנת 1993 שאף דונלד טראמפ לפנות את קוקינג על מנת שיוכל להקים חניון שישמש את הלימוזינות של אורחיו. לאחר שקוקינג סירבה להצעה נדיבה בת שש ספרות החל מאבק משפטי מר. היא ניצחה אך למרבה האירוניה איבדה לבסוף את ביתה לטובת העיריה בגלל אי תשלום חוב מצטבר של מסיה. כיום הבית עומד ריק.
בעודי מריעה לנחישות של קוקינג, צינן בריינט את התלהבותי בציינו שלא מעט תושבים הטילו ספק בסיפור מלחמת דוד בגוליית וטענו שהמניע שלה היה אחר. מול מועדון הלילה של ג'יי.זי. מוצב שלט ברונזה לאות הוקרה לבעלים המפורסם של "מועדון ה-500", פול ("סקיני") דמאטו.
"מר אטלנטיק סיטי", כפי שכונה איש המאפיה, שניהל מאורת הימורים לא חוקית בחלק האחורי של המועדון בשדרות מיזורי. במקביל, בזכות קשריו, הוא ארגן במקום הופעות של זמרים ובדרנים כפרנק סינטרה, דין מרטין וג'רי לואיס, על מנת להביא קהל לעיר. לעומתו, אנוק "נאקי" ג'ונסון, הפוליטיקאי המושחת מתקופת היובש, זה שהיה גיבורה של סדרת הטלוויזיה "אימפריית הפשע" (כ"נאקי" תומפסון), לא זכה לכל שלט.
אטלנטיק סיטי לא נחשבה עיר של פשע, כמו פילדלפיה, שיקגו וניו יורק. "זו הייתה החצר האחורית של המאפיה", מסביר בריינט. עם זאת, העיר בכל זאת שלטה בתעשיית עירבוב המלט ופינוי האשפה, ואף סיפקה פרוטקשן למועדוני הגייז שפרחו בה בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים. שדרות ניו יורק היו אז המקום הלוהט, עם שפע של מועדוני דראג וחשפנות. אבל היו אלה בתי הקזינו שיצרו לעיר את דימויה.
הללו, 12 במספר כיום, עשו ניתוח פלסטי בעיר. המבנים הענקיים, עם אורות ניאון מסביב לשעון, יצרו חומה בלתי חדירה בין הטיילת לשאר חלקיה. "העיר נעשתה דומה לדיסנילנד", התלונן בריינט. הלכתי בעקבותיו בתוך "טראמפ טאג' מאהאל" לאורך "דרך התבלינים", שדרת המסעדות של המלון. חלפנו על פני "סטארבאקס", " סבארו" ועוד. "איפה אנחנו לעזאזל?", שאל בריינט בקול של תייר שהלך לאיבוד בשוק של דלהי.
העיר הוקמה ב-1840 כאתר נופש עבור תושבי ערים שחיפשו רוח ים מרעננת. פרסומאים שיווקו את העיר כמקום שכדאי להגיע אליו כדי "לנשום את האוזון". הטיילת הראשונה נבנתה בשנת 1870, עם לוחות עץ שהונחו על החול לכיוון הים. הגרסה שאנו רואים היום - העוברת במקביל למים - צצה בשנת 1896 ומשכה סוג חדש של מבקרים: עשירים שצעדו על הטיילת כאילו מדובר בשדרות שאנז אליזה בפריז. מעילי פרווה, כובעים וצמר קשמיר נשלפו מן הארונות, גם בשיא הקיץ.
כיום, החנויות לאורך הטיילת מוכרות בגדים שמתאימים יותר ליצאניות, אבל בתחילת המאה הקודמת הן מכרו מוצרים שהתאימו לחברה הגבוהה, אף שרוב המבקרים היו מהמעמד הבינוני. "הייתה זו בעצם פנטזיה עירונית על איך שהעשירים מתנהגים", מציין בריינט.
"זו הייתה הגישה שלהם לחלום האמריקאי". כדי להדגים למה הוא מתכוון, בריינט מצביע על הספסלים, הפונים אל הטיילת - לא אל הים. מבין שני הנופים, מי שישב על הספסלים העדיף לצפות במצעד האנושי על הטיילת.
החלום האמריקאי נסדק עם המשבר הכלכלי הנוכחי וגם אטלנטיק סיטי חווה אותו. "אטלנטיק סיטי צריכה להביט אחורה אל עברה", אומר בריינט, המכוון לתקופה שלפני פתיחת בתי הקזינו. "עכשיו הזמן להתמודד עם מודל ההימורים. עלינו לשים דגש על מה שנפלא באטלנטיק סיטי, וזוהי הטיילת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם