משחקים באש: לקחים מל"ג בעומר במירון
נזכרתי באחד הקטעים הרוחניקים הנפוצים – לא מביאים ילדים לעולם כי הם מבאסים מבחינה רוחנית. רן ובר ניסה בל"ג בעומר להתחבר לרוח, להיות בנאדם ולהיות הורה נורמלי
אז אתה נוסע באוטובוס של ארבע בבוקר? אשתי שואלת. אני באמת לא יודע. אין לי מושג. הכל מעורפל כל כך. עם כל הבלגן שיש לי בעסק עכשיו אני בכלל לא יכול לחשוב על כלום. ועוד רגע שבת. וצריך להכין והכל. ומה איתך בכלל? עצרתי ושאלתי אותה. אה.. אם אתה לא נוסע – אולי אני אסע, אמרה בחיוך. זה לא הצחיק אותי.
יש
לקראת שבת עדיין בכלל לא ברור מה נעשה. ההילולה של רבי שמעון מתחילה במוצאי שבת, כמה שעות נסיעה מכאן וכמובן עוד פרט קטן – יש כמובן את הילדים. מה נעשה איתם? לנסוע איתם לשם באמצע הלילה, להידחס בין מאות אלפי אנשים לא בא בחשבון. פשוט אין צד כזה. מצד שני – איך אפשר להפסיד?
יש לי רעיון! צהלתי, ניסע להורים שלי לשבת בהרצליה. הילדים יירדמו אחרי שבת ואז נחתוך למירון! אשתי אהבה את הרעיון, אבל עדיין הלחיץ אותה העניין של נסיעה בלילה לצפון וחזרה בחמש או שש בבוקר לקראת הקימה של הילדים. נגיע פשוט מרוסקים בדיוק ברגע כשהם יתעוררו מלאי מרץ ליום של 14 שעות פעילות אנרגטית.. מממ... טוב, זה לא מושלם, אבל זה מתחיל להתקרב..
התקשרתי להורים, קיבלתי אישור המראה והתחלנו לארוז את הדברים לשבת בהרצליה. תוך כדי אריזה השקפתי רגע מהחלון החוצה לשדה שליד הבית. ערימת עצים בגודל בית הזדקרה בהתרסה לנגד עיני ואז זה הכה בי – המדורות! צעקתי בבעתה. מה? שאלה אשתי בתדהמה. הסתכלנו אחד על השנייה פעורי פה. המדורות. של הילדים. הם אוספים עצים כבר מט"ו בשבט (למעלה מחודשיים למי שלא עוקב אחרי הלוח העברי). בכל הישוב לא נותר אפילו קיסם עץ שלא נרתם למלאכת הקישוש המרשימה הזאת.
דקת דומיה לזכר הנסיעה. איך ניסע לרבי שמעון לחפש התעלות רוחנית והילדים יפספסו את המדורות עם החברים? איך הם יחזרו לגנים וכשהגננת הילה תשאל איך היה במדורה הם ישפילו עיניים בעצב ויגידו – לא היינו. ניסינו להיות דמוקרטיים ושאלנו אותם מה הם מעדיפים – שבת אצל סבא וסבתא או מדורות. הם מצאו פתרון מדהים – שבת אצל סבא וסבתא וגם מדורות. טוב שלא שאלנו לגבי נסיעה לירח. הם בטח היו משלבים גם את זה.
טלפון להורים – בצער רב ובשל מדורות ל"ג בעומר, אנחנו מנועים מלהגיע. הם קיבלו את זה בהבנה. פרקנו את המזוודות ונשארנו בבית. במוצאי שבת, תוך ההכנות למדורה, פגשתי חברים שרצו הלומים – מישהו נוסע לרשב"י? יש מקום? יש שמועה על אוטובוס שיוצא בארבע בבוקר, אתה יודע על זה משהו? ארבע בבוקר?! שאג אחד מהם, אני יוצא עכשיו, בשעה הקרובה לכל המאוחר. רשב"י מחכה לי! צביטה קלה בלב, אולי ניסע עם הילדים מחר ביחד לרשב"י כשקצת ירגע?
סיפרתי למישהו שאנחנו לא נוסעים בלילה, בכלל עדיף לנו לנסוע עם הילדים מחר. הוא הסתכל עלי בתדהמה: "עם הילדים? בכל הטירוף של מירון?! טוב...".
אוף. איזה באסה.
נזכרתי באחד הקטעים הרוחניקים הנפוצים – לא מביאים ילדים לעולם כי ילדים מבאסים מבחינה רוחנית. אי אפשר לנסוע לריטריט של שתיקה של חודש בגלל שצריך לדבר עם הילדים. בגרסה התורנית זה מתורגם ל'אולי אני אסע למירון לאיזה שבוע ושאשתי תסתדר עם הילדים'.
כל הקטע הזה של "להסתדר עם הילדים" כאילו שהם צ'ימידן הוא מובן אולי אבל מאוד מעצבן. מה הנשמות האלה אשמות שהן בנות שנה, שלוש וחמש ולא יכולות להסתדר לבד? מה הן אשמות שההורים שלהן רוצים לחוות התעלות רוחנית?
אז בבוקר של ל"ג בעומר, אחרי שקיבלתי אימייל שהבעיה בעסק הסתדרה ונרגעתי קצת, החלטנו לנסוע כולנו לצפון. יצאנו בנחת ואפילו עצרנו בדרך עם הילדים לפיקניק במקום יפה בגליל. הרגשנו שלווה ושמחה. לא היה אכפת לנו כל כך מתי בדיוק נגיע. התנהלנו בשאנטי ואפילו העדפנו להתעכב – ככל שיהיה מאוחר יותר, הסיכויים גדולים יותר שיפתחו את המחסומים של הכבישים ויתנו לנו להגיע עם האוטו קרוב לרשב"י.
לפני פטירתו אמר רבי נחמן "פבולא פבולא", שזה באוקראינית לאט לאט. קח את הזמן. אל תילחץ ואל תלחץ. לחץ לא טוב לעבודת השם.
כנראה שלא הגענו מאוחר מספיק מכיוון ששוטר קשוח במדים הפנה אותנו לחניון בעודו לועס באגט. לבריאות.
אוף חניון. בדיוק מזה ניסיתי להימנע. הערנו את המלאכים הישנים, העמסנו אותם ואת עצמנו לאוטובוסים שמגיעים עד לציון. הכל היה ממש בסדר ונעים עד שהגעתי עם הבן הגדול – על הכתפיים שלי לתוך הכניסה לציון של רבי שמעון. אנחנו ועוד כמה מאות אלפי אנשים.
הוא התחיל לצרוח (הבן שלי, לא רבי שמעון) מרוב לחץ. כנראה שרבבות צדיקים דוחפים ונדחפים בריקוד ובשמחה לא התאימו לו אז פילסנו דרך החוצה. ניסיון לעשות תורות עם אשתי מי נכנס ומתי ואז פשוט הרפיתי. יאללה, מה שיהיה יהיה. באנו ביחד כמשפחה אז בוא ננסה לשמוח יחד עם הילדים ולזרום איתם.
הרגשתי כאילו היינו שם חצי שעה אבל כשראינו שוב את המזדה הכסופה מכוסה באבק החניון המאולתר השעון הראה שעברו מעל ארבע וחצי שעות. בדרך הספקנו להאכיל את הילדים, לרקוד איתם, לפגוש מיליון חברים, לקרוא תיקון הכללי, ליהנות מאוירת ההילולה ולזכור שאפשר – גם להתחבר לרוחני, גם להיות בנאדם וגם להיות הורים נורמליים (טוב נו, פחות או יותר).
שזכותו של התנא הקדוש רבי שמעון תעמוד לנו ולכל עם ישראל, אמן!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם