ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

אחרי הכל את שיר: האם למשוררות יש סטייל?

ישראל חוגגת את המשוררות שלה על שטרות חדשים ומציינת את ימי הולדתן ומותן, מה שרק מחזיר לתודעה את השאלה המעצבנת: למה משוררים מתהדרים תמיד בסקס אפיל מעושן, ומשוררות מצטיירות כדודות מוזנחות? רן יגיל בדק את השירה העברית הנשית - מזווית סגנונית

עם הגענו חבר שלי, משורר ועורך, ואני לערב ספרותי בתיאטרון צוותא בתל אביב. האולם היה מלא מפה לפה ומשוררת עכשווית נודעת עלתה לבמה. "תסתכל עליה", אמר החבר-משורר, "אמרו לה שהיא משוררת, אז היא התלבשה בהתאם". "למה אתה מתכוון?", חתרתי. "מה", ענה, "אתה לא רואה שהיא נראית כמו תוכי שדהו לו הצבעים?".
 
נשאלת השאלה למה למשוררות באשר הן, ובפרט למשוררות שלנו, יש דימוי של דודות קצת מוזנחות ומוטרפות, טיפוסיות מתבודדות שמגדלות ומאכילות חתולים? האם זה נכון שלרוב המשוררות שלנו אין שיק, אין סטייל וגם לא סקס אפיל, או שזה רק עניין תדמיתי חבוט, ומשוררת בהחלט יכולה להיות מסוגננת וסקסית.

תמיד אפשר לטעון שזה לא העיקר. המראה החיצוני של משוררות אינו כרטיס הביקור שלהן: השירים אמורים לדבר אלינו. ובכל זאת שווה לבחון את העניין בעידן שבו המראה החיצוני והאלמנט החזותי תופסים מקום כל כך מרכזי בחיי הפרט.

רחל בלובשטיין סלע ‏(1931-1890‏), שלא מזמן מלאו 80 למותה, נראית בתמונות שחור לבן - פעם בשמלה שחורה ופעם בלבנה - צנועה אך פרועת שיער, מוזנחת-משהו, אולי אפילו קצת נערית. יש לזכור כמובן שהייתה חולה מאוד, כבר בגיל צעיר לקתה בשחפת והיא שהביאה עליה לבסוף את מותה.

אף כי מדד הסקס אפיל דל למדי והסגנון רחוק מלהיות משהו, רחל פלרטטה עם גברים לא מעט. דוגמאות: נקדימון אלטשולר, בן המושבה רחובות; זלמן שזר, נשיאנו השלישי לימים; המהנדס מיכאל ברנשטיין - הרי כל נערה יהודייה צריכה להיות אשת מהנדס, אשת רופא או אשת אדבוקט. אך למעשה היא נאנקה תחת ייסורי

האהבה יותר מאשר שיחקה באלגנטיות בגברים שבחייה, דמות טראגית שהייתה מאוהבת בהתאהבות עצמה.

חיה רוטברג, חברתה, מתארת אותה בזיכרונותיה כך: "שום סימן נעורים לא היה בפניה. היא הייתה לבושה שמלה חומה, כתלמידת גימנסיה או נזירה. השמלה הייתה אומנם נקייה, אבל ישנה, ומורגש היה שזו שמלתה היחידה. הייתה רזה רזון חולני, כפופה קצת ומורגש היה כי היא חולה אנושה. שערותיה דקות וקלושות כאילו חולניות גם הן. הלכה על ידי עצובה ושותקת. עיניה גדולות כחולות-אפורות, הגבות עבותות-גבריות, ופיה - נשי רך. העיניים הזכירו ים לפני סערה".

נסתתמו טענותיי.

נראה שאצל לאה גולדברג ‏(1970-1911‏) שחוגגת כעת מאה להולדתה, המצב גרוע שבעתיים. קודם כל היא גרה עם אמא, כבר לא טוב, וגם עישנה המון, מה שגרם לקול נמוך חרוך וצרוד, אבל זה לא תמיד ובהכרח סקסי. ואכן ספרה הראשון נקרא "טבעות עשן". בתמונות היא בחולצה לבנה מכופתרת עד צוואר עם צווארון קרושה נוקשה, לעיתים רקום בפרחים, ומעל החולצה היא חנוטה במעין בולרו זוויתי וצר. בקיצור - קצת כת האמיש, בתוספת שיער מסורק לצדדים א-לה בן-גוריון.

מאוחר יותר יחליף מחשוף את החולצה המכופתרת, אבל מפתח החזה יעוטר במחרוזת פנינים פולנית למהדרין, או במדליון שוקל טון. נו, קצת קשה העניין הזה. מה הפלא שהגברים לא נטו להידפק על דלתה, שלא לומר רחקו הֵימֶנָּה. אברהם בן-יצחק ‏(סונה‏), המשורר המעודן, בעל הסטייל הנזירי, רוחניקי מאוד, האסתטיקון העילאי, כמאמר שורתה המפורסמת של המשוררת עצמה נאחז בהלת-הסירוב: "הנה פניך בהילת סירוב".

גולדברג כותבת בשירה הנודע "חמסין של ניסן": "איך אזכרנו אלמוני סתמי/ איכה אשמור חסדו הפתאומי/ איך אאמין שיום אחד היה/ כל ניד וריח עצם מעצמי.// ורק לשמש ריח של יסמין/ ורק לאבן קול של לב פועם/ ורק לערב צבע של תפוז/ ורק לחול שפתיים מנשקות".

שורות יפהפיות, אבל מי שמוכנה לנשוק אפילו לחול, כנראה נמצאת בצרות צרורות מבחינת הסקס אפיל. נראה שרק לי יש סטייל גרוע משל לאה גולדברג, הומלסי-משהו, ברם לי מותר הדבר כי אני עובד ב"סגנון".

יוכבד בת-מרים ‏(1980-1901‏) אצילית ביותר עם הסיכה במרכז הסוודר, אבל היא מלכת הקרח בבגדיה השחורים; אלישבע ביחובסקי ‏(1949-1888‏), מה נחמדת, קצת מַפְחֶדֶת, נראית בתמונות ברובּשקה כאיכרה קשת יום וקשוחה מאיזה קולחוז רוסי.

מי שבאמת היה לה סטייל ושארם נשי נדיר היא אסתר ראב ‏(1981-1894‏) הפתח-תקוואית, המשוררת העברית הראשונה, שאף נודעה בפרוותיה ובכובעיה האופנתיים וניהלה בביתה ביד רמה סלון ספרותי ברנז'אי בשנות ה-20, שם לגמו משקאות אלכוהוליים בכוסות גבוהות כדבעי ואברהם שלונסקי השתכר ודיבר מיני חרוזי שטיא.

ראב הייתה טורפת גברים ואלה נפלו לרגליה. הייתה נשואה פעמיים והיו לה מאהבים רבים. אך נראה שלגבר אחד חשה קרבה פואטית ותשוקה יותר מכולם, יצחק שנהר ‏(שנברג‏), הסופר הלירי והמתרגם של "אנה קארנינה" ללב טולסטי.

כבר בצעירותה, בתחילת שנות העשרה של המאה קודמת, הצירה על כך שאביה סירב לשלוח אותה לבית ספר מעורב של בנים-בנות. אישה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, יצרית, רגשית, חושנית ומושכת כשירתה העברית המצלולית: "ולילה לילה תגדל תשוקתי/ אלֵי שוקיך הדקות הקשות/ ואתה גא וזר/ עלֵי גווי תהלך/ כבשדה קצור,/ הברכה הזהובה -/ ברגליך מבוֹסֵס." מאמא מייה, אמא'לה. כמאמר החוקרת הטובה והמשוררת המצוינת דורית ויסמן: "ריח קימוש חריף מזדקר - מיניות אחרת בשירת אסתר ראב".

שנרחיב גם על הסטייל של זלדה ‏(1984-1914‏) והסקס אפיל הרליגיוזי שלה? כנראה נוותר. רק נעיר שלכל אישה ‏(היוצאת מן הבית‏) יש בגד, שנתן לה אלוהים.

נתקדם קמעה אל המשוררות הקרובות אלינו. דליה רביקוביץ המנוחה ויבל"א: מאיה בז'רנו, רחל חלפי, אגי משעול. אלה נהגו ונוהגות לעטות על עצמן שכבות בד וצעיפים ולהביט במבט נוגה-הגיגי-משהו אל המרחקים העירוניים או המוריקים, תלוי במקום מגוריהן: מאיה - בעיר, אגי - בכפר.

מקרה יונה וולך ‏(1985-1944‏) הוא אחר. מעניין וחריג. לכאורה מלכת הסקס אפיל, מינית מאוד, פרובוקטיבית, שנות ה-60 במיטבן. אבל אנחנו לא קונים את הנימפומניות המוחצנת של המשוררת הצעירה. לדעתנו, להבדיל מהמשורר מאיר ויזלטיר, היא לא עשתה עניין מסקס, היא התייחסה לזה כמו אל גבר, בשל פגיעותה, בשל הנפש הרכה ששכנה בתוכה, האיילה הנרעדת ההיא שדווקא כן עשתה עניין מהיחסים שבינו לבינה, מהרגש הטעון סביבם. ולא יעזרו הגופיות החושפות, הסטרפלסים והג'ינסים הצמודים והכובעים המוזרים רחבי התיתורת. "אני שוב מתאהב/ משחק עם הלב/ בלילות בלי שינה/ שוב לצאת לגינה/ אני שוב מתאהב/ ונשבע כבר שלא/ וקורא לה לבוא/ שם אהבה מחכה/ ואני עובר/ דרך עצמי/ דרך עצמך".

לחגית גרוסמן שלנו, שנבחרה לייצג את המשוררות העכשוויות, יש בהחלט סקס אפיל וגם סגנון: שמלה אדומה, מחשוף נדיב, גרבונים, נעלי בובה, טבעת מרשימה על האצבע וחיבה מאוד מקורית וסטייליסטית למכונות כתיבה ישנות, אותן היא אוספת אחת-אחת אל ביתה. חמוד מאוד. רק החתול הפרוותי הענק מזכיר לנו שבסופו של יום גם היא משוררת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...