קרוב רחוק: ביקור ב"דיזינגוף 99" ו"ג'וספה"
70 מטר בלבד מפרידים בין "דיזנגוף 99" הוותיקה לבין "ג'וספה" החדשה, אבל כמה שהן רחוקות זו מזו. אלון צרפתי לא מדלג בקלות על פער הדורות
כמו סבא חסר מודעות. דיזינגוף 99. יחצ
אם לעשות השלכה מעולם האופנה למקבילו הקולינרי, הרי שמסעדת "דיזנגוף 99" היא אותו סבא חסר מודעות עצמית, שמנסה בכוח להיות צעיר ומעודכן. אף שהתפאורה דווקא שיקית למדי - שולחנות עגולים זוגיים, מפות לבנות, רצפה צעקנית ובחוץ מרפסת תל-אביבית פשוטה ומתוקה - כל השאר מזכיר גוף של קשיש שכבר ראה הכול ומנסה, בכוח, להיות רלוונטי.
התוצאה, כצפוי, היא על גבול הפתטיות. החל מהמוזיקה המושמעת ("השלושרים" לצד פרדי מרקורי), המשך באוכל הממוצע וכלה בשאר הלקוחות היושבים סביב - רובם בגיל סבא, פלוס מינוס. לא שזה רע, חלילה - אנחנו באמת שוקלים לשלוח לשם את סבא יעקב.
70 מטר בלבד מפרידים בין "דיזנגוף 99" לבר-ביסטרו "ג'וספה", אבל איזה הבדל. "ג'וספה", בן החודשיים בלבד, הוא ההיפסטר המגניב של השכונה, זה שלובש את אותה אפודה משובצת אבל עליו זה פשוט נראה קול: העיצוב מקסים ומדויק, המוזיקה עדכנית (לצערנו, אנחנו עצמנו לא ממש עדכניים ולא ממש יכולנו לזהות את שמות האמנים), והאוכל קליל וטעים. לא מושלם, אבל בדרך לשם.
למרבה האירוניה, ג'וספה הוא שם סבתו של הבעלים, שנפטרה זה מכבר, ותמונתה אף מקשטת את המסעדה (לצד בני משפחה אחרים). מעניין אילו אפודות היא לבשה.
הנכד החתיך. ג'וספה.
יחצ
אבל בואו נחזור אחורה ל"דיזנגוף 99". יש נקודות חיוביות במסעדה, וראוי לציינן. ראשית, השירות הידידותי והאישי - ניכר שהמלצרים קשובים ללקוחות, זריזים ומקצועיים. גם חלק מהמנות משביע רצון, למשל טארט גבינת ברי ואגסים צלויים מתובלים בתימין, אגוזי מלך וטפטוף דבש על בצק עלים (42 שקל) -פרזנטציה יפהפייה של גוני ירוק, בעוד המנה עצמה היא עירוב מפתיע ומענג של מלוח ומתוק.
עיצוב מקסים ומדוייק. ג'וספה. דניאל לילה
פחות אהבנו את הרוטב התעשייתי במנה הראשונה, סינטה קשיו צרובה על הפלנצ'ה, וגם לא את מחירה המופרז (46 שקל). בקרב המנות העיקריות חיבבנו את הפפרדלה זנב שור (56 שקל), מנה טעימה ונדיבה בכמותה, פחות אהבנו את צלי הבקר (62 שקל), שאמנם היה שומני ורך מבישול ארוך ואטי, אבל הפירה המשעמם והירקות הנלווים היו מאכזבים.
ב"ג'וספה", שקמה על חורבות "הוואנה", לא הכול מושלם בהיבט הקולינרי, אבל יש מנות שבהחלט מפתיעות, למשל פפרדלה לה מרקט עם שרי, פטריות, זיתים שחורים וערמונים (45 שקל , שימו לב גם לפערים בין מחירי המנות פה לבין קודמתה),
שאמנם כמות הערמונים בה הייתה קמצנית למדי, אולם גם המעט שהיה בה הוסיף רבות.
טרטר הסלמון (28 שקל) הוא מנה ראשונה קלילה, כזו שמתאימה לרוח התקופה והתל-אביביות, וגם בה כמות הדג הייתה מועטה מדי, אולם היא טעימה וקיצית, ומחירה באמת נמוך.
אהבנו מאוד את הלחם המרוקאי (14 שקל) שמגיע עם טפנד זיתים משובח, וגם את המנות מוסר ים בגריל על סלט איטלקי (82 שקל) ואת האנטרקוט המשובח, שהגיע כנתח מכובד במשקלו ומדויק בדרגת צלייתו. כה נהנינו ממנו, שלו היה זה אפשרי היינו מלבישים אותו באפודה ושומרים לנו אותו בארון עד החורף הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם