מפרש בודד: אלון הדר מבקר ב"ויקטור הדייג"
קחו עצה: ותרו על הסלטים נוסח הסבנטיז ועברו ישר לפארידה. אצל "ויקטור הדייג" בוואדי ניסנאס יודעים מה לעשות איתה
היא גרה לבדה בבית קטן. בארונות לא היו ספרים, רק המון דגמים של ספינות עץ. היא קיבלה אותן מאדם אהוב שמעולם לא ראיתי. הספינות נותרו כזיכרון. הייתי עוזר לה לסחוט את הלימונים, והיא הייתה מרתיחה את המיץ עם מים וסוכר לבן. אני לא זוכר עוד פרטים. אולי רק את ספת הקורדרוי החומה.
חיפה עבורי תמיד הייתה אקס טריטוריה בריאה. לא מחייבת כירושלים, אבל גם לא מאתגרת חושים כאשדוד. עיר שאפשר לאפיין בצבע החולצה של קבוצת הכדורגל הבכירה - ירוק עולה אבל לא מסעיר. נעים לי בה, ומדי פעם אני מגיע לביקור.
פסטיבל הקולנוע הנהדר בסוכות, מוזיאון חיפה. בכל גיחה אני מוצא את עצמי משלב בתוכנית את ואדי ניסנאס. דוכנים של עלי זעתר טריים, גבעולים של שום ירוק, כרובי ענק של חורף. מעדניות עם מדפים של טחינה יונה משכם, רחת לוקום מסוריה, שמן זית מלטרון ועראק מירדן.
מלבד דוכן השווארמה של אמיל בפתח הוואדי ותאומי הפלאפל "מישל" ו"הזקנים" (תהרגו אותי מה יותר טעים), אין בוואדי איפה להתיישב. על מסעדת "נדימה" אפשר בכיף לדלג. לפעמים אנשים מאמינים למה שנכתב עליהם בעיתון.
עבור חיפאים רבים הוואדי מספק את חומרי הגלם לארוחת הצהריים: בשר וטלה באטליז "במבינו" ודגים אצל "ויקטור הדייג".
30 שנה היא נמצאת בראש הוואדי, אבל רק לפני כמה שבועות הורחבה למסעדה. לפתיחה, מספרים, הגיע ראש העיר. אין דבר יותר משמח מחנות דגים שמתחזקת מסעדה. זו הבטחה שלפחות בכל הנוגע לטריות לא יהיו פאשלות.
כבר כשמתיישבים במסעדה המארחת, מלצרית מזמינה להציץ על הדגים בחנות הצמודה ולהזמין מה שהעין בוחרת. היא לא מסתירה מידע, אפילו מתגאה בו. "אלה דניסים ולברקים מכלובי ים בקפריסין. יש לוקוסים ופארידות מכאן שהדייגים שלנו צדים ברובה ים".
במונחי המסעדנות המקומית, הפעולה שלה היא אקט חתרני. חנות דגים, כל שכן מסעדה, תעשה הכל כדי לטשטש את מקור הדגה. הם יודעים למה: אתם חולמים ים כחול, אבל רוב הדגים בכלל שוחים בבריכות. אפילו הלוקוסים שכל כך מזוהים עם קו החוף של ישראל (ומתומחרים באימה) מגיעים, לפחות חלקם, מבריכות במצרים.
אבל ב"ויקטור" לא מסתירים מידע.
במקביל נבחר לוקוס במשקל בינוני (חצי קילו) על הגריל. דגי הים הטריים מתומחרים לפי התעריף ל-100 גרם . על הטריק הזה ב"קלואליס" ברמת גן איבדתי את התחתונים, ב"ויקטור הדייג" שמרו על שפיות. 12 עד 17 שקל ל-100 גרם, כולל לדגים הכי מיוחסים.
נאמן לרוח שנות השבעים הזמנתי פלטת סלטים. שורות של צלחות חרסינה בצורת דג: סלט תירס מקופסה עם גמבה ושמיר (לא נגעתי), חצילים קלויים עם ירקות (מצוין), גרגיר (העיקר הכוונה), חומוס (לא בבית ספרנו), טבולה (רעננה אש) ועוד ועוד. האמת, אפשר לוותר, ולהסתפק במאנץ' המועדף: טחינה, תמיד טחינה.
בעוד האצבעות מנשנשות את פיתת השום (מחווה ל"ז'קו"?), הפלזמה נדלקה. על המסך עלה סרטון המתעד מסע ציד של דגים בלב ים, עם צוללנים, רשתות גדולות ומרבדים של דגים צבעוניים ומפרפרים. "ביום שהם צילמו את הסרט", סיפרה המלצרית, "גיסי דג שלוש טון דג". לא בטוח שרציתי לראות את התיעוד, אבל אצל "ויקטור הדייג", כאמור , אין סודות.
מופע שנות השבעים המשיך גם בהגשה של הדגים. תלולית אורז עם ירקות ופיסות של צ'יפס בטטה היו המצע. חששתי שנפלתי קורבן לרומנטיקה קולינרית, ואני הולך לבאס לעצמי את היום. אבל לאחר הביס הראשון של הפארידה הייתי מעולף. כאן, בוואדי ניסנאס, על ערימה האורז הלא ברורה, קיבלתי את הדג המטוגן הכי טעים שאכלתי בחודשים האחרונים. פריך, נקי, נשלף. אמרתי, נראה את הניסנאסים עם הלוקוס. זו כבר ליגת האלופות, לא סיפור של טיגון שמתחנף לפה. התוצאה: 0-4. משחק נקי ללא עבירות. רך כמו לחי, נמס כבר בשפתיים, עם עור מבריק וגמיש כמו בד של משי, ובלי טיפת סיביות.
כשהפה נגס במלבי העז, המפוצץ במי ורדים ועטור אגוזי מלך קלויים, המלצרית הכובשת חזרה. "זה עכשיו הגיע", אמרה והושיטה מגבת שעליה סיגלית (לובסטר ים תיכוני) הפוכה. הסיגלית, שנראתה כתיקן ענק ומשוריין (ונחשבת ליהלום הימי של ישראל), הניעה את זרועותיה הדקות בקצב מונוטוני.
הייתי מלא והעדפתי לוותר. מישהו אחר זכה בסיגלית. מישהו טעם ים.
ויקטור הדייג, הוואדי 32, ואדי ניסנאס, חיפה, 04-8552301.
עוד טעימות בבלוג קולינר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם