אתה בסדר, אתה
כמה אנרגיה אני משקיע בלהגיד את "הדבר הנכון בזמן הנכון", זה אפילו לא מודע. זה נראה שאני מסתדר בכל מקום. תמיד התגובות שלי "נאותות", אבל איפה אני? לרן ובר נמאס להיות בסדר
יצאתי בבהלה מהבית ורצתי לכיוון החנייה. לא טעיתי, זה היה יואל. יואל, החבר הקבלי שלי. כל אחד צריך חבר קבלי אחד או שניים – לביאור מושגים מעורפלים וכדי לבדוק אם כל מיני רעיונות וכיוונים שבאו לך בהתבודדות באמת מחוברים למשהו או שהם סתם בגדר הזיה.
בכל שיחה על פנימיות איתו הוא מפליג למחוזות ליריים של מפגשי אוהבים בין החתן והכלה, המלך ואהובתו. הוא חי בעולם של מטאפורות מיסטיות ומאמין באהבה חופשית – עם השם יתברך.
יואל ישב בתוך הג'יפ שלו. הצלחתי לראות את החיוך הענק שלו עוד מרחוק, משקפי שמש ענקיים מעטרים את פניו הסגלגלים, העטורים זקנקן לבן וחיוך מדושן על פניו. "תפסיק להילחץ מהשכנים", הוא קרא בצהלה ובטרם הספקתי להגיד או למחות – צפר שוב.
יואל ואני כבר הולכים ביחד הרבה שנים. הוא תמיד היה טיפוס קיצוני. אני לא בטוח אם הוא מנסה לעצבן אותי דווקא ולראות עד איפה הוא יכול למתוח אותי – או שהוא אולי באמת פשוט ככה. הרבה אנשים לא מסתדרים איתו – והוא טוען שמבחינתו זה ממש ממש בסדר. "חברים זה לא פרחים", אמר לי פעם, "לא אוספים אותם, חותכים להם את הראש ושמים בוואזה. חברים זה משהו חי. בוער. בועט".
יש ימים שיותר-מדי-יואל זה יותר מדי בשבילי, אבל הבוקר קמתי במצב רוח טוב ומוכן להכיל עוד מנה גדושה של יואליות. קפצתי לתוך הג'יפ והתיישבתי לידו. "לאן?", שאלתי.
הוא התניע בסערה ושעט אחורה, סובב את ההגה וניווט אותנו מחוץ לרחוב ההולנדי הקטן שלנו בחריקת גלגלים. הוא נסע מהר מדי וכשדאגתי לשים חגורת בטחון פרץ בצחוק פראי. "זה לא יעזור לך", אמר. הסתכלתי עליו במבט מודאג. הוא כנראה צודק. "הביטחון היחידי", אמר, "מגיע משם", והצביע לשמיים.
חשבתי שהג'יפ הולך להתהפך אבל התבדיתי – הג'יפ לא התהפך ואני נשארתי חי. הסתכלתי על יואל והוא חייך ואמר: "רק שלא תירגע יותר מדי. יאללה צא, הגענו".
קפצנו החוצה מהג'יפ והתחלנו לטייל ביער. "תגיד יואל", שאלתי, "אתה בסדר?".
הוא לא ענה, המשיך להתבונן באדמה והלך באיטיות. "נראה לי שכן. ואתה?".
"אני?", שאלתי, "מה הקשר?".
"אתה בסדר, אה?".
לא עניתי. ואז כשהוא המשיך לשתוק אמרתי, "נו. טוב – נראה לי שכן. לאן זה מוביל?".
"זה מוביל", אמר בטון פולני מעושה, "לנקודה A ומשם לנקודה B". ואז הוא עצר והסתכל אלי במבט פראי ואמר, "בנאדם. אתה הולך למות. אתה יודע את זה? יום אחד אתה תמות ואז מה תגיד? התאמנתי להיות ילד טוב כל החיים? לא רציתי להפריע לשכנים?
התבטאתי תמיד כשורה בכל מקום ובכל אירוע? מה תגיד, אה? הייתי בסדר. תקשיבו – תכניסו אותי לגן עדן, בחיית. תעשו טובה – הייתי ילד טוב 90 שנה!".
הסטתי את המבט ממנו והסתכלתי על עץ מרוחק. נעמדתי במקום, האמת – לא ידעתי מה לענות לו. הוא צודק. כמה אנרגיה אני משקיע ב"להיות בסדר", כמה אנרגיה ב"להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון".
זה אפילו לא מודע. אני בכלל לא שם לב לזה – זה פשוט נמצא שם קבור בתוך התודעה שלי ומנהל אותי. מנהל אותי כל היום.
זה נראה שאני מסתדר בכל מקום – תמיד אני לומד מה להגיד ואיך. תמיד התגובות שלי הן "נאותות". אבל איפה אני? כנראה שיואל צודק. שוב. משוגע, אבל צודק.
"אולי אתה צודק", אמרתי והשפלתי את מבטי.
"אחי", הוא אמר ותפס אותי בזרועותיי, "אני אוהב אותך. אבל צריך קצת לנער אותך לפעמים. לנער ממך את האבק כדי לתת לאריה שבתוכך לשאוג. אתה כל היום משתיק אותו. אתה כל היום מסדר אותו עם החבר'ה. יאללה – תן לעצמך להיות. לא מגיע לך?". ראיתי דמעה בעיניים שלו, באמת אכפת לו. הלוואי שלי היה אכפת מעצמי כמו שלו אכפת.
בעטתי באבן והמשכנו ללכת באיטיות, השביל התעקל שמאלה אל עבר קבוצת עצי אורן סבוכים. היה שם שולחן קטן עם ספסלי עץ מסביבו והתיישבנו. "אתה מבין", פתח יואל, "אני לא אומר לך מה לעשות או איך לעשות. זה לא שיש לי איזה רעיון איך אתה אמור להיות. אבל אני רואה אותך גורר את הרגליים כזה, כבוי, ואני נגנב. איפה הרצון שלך? איפה החיוּת? איפה אתה רוצה לגמור את החיים?".
"יש לי שאיפות", התגוננתי.
"עזוב שאיפות, עזוב סיסמאות. החיים קורים עכשיו. הם לא קורים עוד שנה. עוד חמש עשרה שנה. היום אם בקולו תשמעו. הכל קורה עכשיו. הכל קורה היום. הכל קורה בשנייה הזאת. היא לעולם לא תחזור. אתה כל כך בקלות מוכן לוותר עליה?".
לא עניתי.
"תבין", אמר יואל בהתלהבות, "הארי ז"ל מסביר שהעולם נברא מחדש כל הזמן, כל רגע יש צירופים אחרים בבריאה, הקדוש ברוך הוא מחדש את הבריאה כל הזמן. באלפיות השנייה הכל נברא מחדש, עולמות נבראים ונחרבים וגם בתוך הנפש שלך. כל הזמן יש התחדשות, כל יום מביא איתו בשורה חדשה. הטעות היא שאנחנו חיים במציאות לינארית. אנחנו מדמיינים שיום האתמול מחובר להיום – אבל היום זה הווה תמידי שמתחדש כל הזמן".
הוא הסתכל עלי בעיניים בורקות. "תגיד יואל", שאלתי בחיבה, "מה יהיה איתך?".
"אתה מסיט את הדיון?", שאל בחיוך.
"לא", אמרתי. "האמת, זה מעניין, תמשיך. סתם פתאום הכל נופל עלי ככה, חשבתי לצאת לטיול רגוע ביער..".
"זה לא קשור לרגוע או לא רגוע. זה קשור לנוכחות. זה קשור לחיים. זה קשור להבנה שכל רגע הוא חדש לגמרי – ואז אתה לא חייב לשאת על הכתפיים את כל הכישלונות של העבר או את כל הפחדים מהעתיד הלא ידוע. לחיות ברגע הזה ולעשות את מה שאתה צריך בדיוק עכשיו – לא משנה באיזה תחום בחיים. פשוט לעשות את מה שמוטל עלייך הרגע".
"נו – ומה זה יעזור לי? מחר יגיע בכל מקרה".
"נכון. ומחר יהיה.. היום. זאת אומרת שכשכבר יגיע מחר – הוא יהפוך להיום ואז תעשה בדיוק את מה שאתה צריך לעשות. אז תחיה במאה אחוז את אותו הרגע. ואותו הרגע יתנדף ושוב יגיע רגע חדש – רגע טהור, רגע שמעולם לא היה ומעולם לא יחזור.
בפער הזה יש יצירתיות אינסופית. יש בריאה אינסופית – הכל אפשרי. אחת הבעיות היא שאתה מסתכל על העתיד ורואה משא דמיוני אינסופי, תחתוך את זה לפרוסות. תאכל רק את הפרוסה של היום. תראה שמה שאתה צריך לעשות עכשיו – הבורא נותן לך כוח לעשות את זה.
אין שום אתגר ברגע העכשיו שאתה לא יכול לעמוד בו. גם המקומות שנראים לך תקועים – מי יודע? אז אתמול לא הצלחת, אבל היום הוא יום חדש לגמרי. הרגע הוא רגע חדש לגמרי – העולם נברא מחדש וגם אתה – אולי עכשיו תצליח?".
"אולי", אמרתי עם חיוך.
לאתר שן רן ובר "התחלות חדשות"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם