ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

תשוקה קטלנית: אל ארצות הזן, פרק 30

הנזיר אִישִׁי מספר על החלומות האֵירוֹטיים. הוא אומר שהחלום האֵירוֹטי עצמו איננו הבעיה. ואפילו לא השפיכה. הבעיה היא שאם זרע שנפלט נשפך חלילה על הרצפה, יכולה לעבור חיה כלשהי, או חרק, לאכול מזה ולהתעבֵּר

גיל אלון | 12/5/2011 10:34

תגיות: גיל אלון, אל ארצות הזן, מדיטציה, בודהיזם, זן בודהיזם, ניו-אייג'

הנזיר יוּנְדֶן הוא מעֵין משגיח. הוא אומר ששלושה מעשים מיניים – אוראלי, וגינאלי ואנאלי – יסיימו לאלתר את כהונתו של נזיר צילום: גיל אלון

נֶפָּאל

קַטְמָנְדוּ

מרפסת חדר האוכל של קוֹפָּאן, המנזר הטיבטי, צופָה אל ההרים המדהימים שנראים שונים בכל יום. ליד שולחן הזָרים מתיישבים אנשים מארצות הברית, מהולנד, משווייץ ומאוסטריה. השיחה ממשיכה אל השאלה הנצחית: איך כל הנזירים כאן מתגברים על התשוקה המינית. אני מוכרח לומר שגם נושא זה מאתְגֵר את היָדוּע. כולם כאן כל כך נחמדים, לבביים, שמחים, צוחקים ומשתעשעים. לא נראה שאיזושהי עֲקָבָה חמוּרה משבשת את דעתם. יכול להיות שאפשר גם בלי.

חמש אחר הצהריים. שעת התה. במרפסת חדר האוכל אני פוגש אישה מסינגפור. בת חמישים ואחת. שני בניה סטודנטים. האחד במדינתו, השני בארצות הברית. בעלה, איש עסקים, נוסע בעולם, רוצה שאשתו תישאר בבית. היא אינה משתפת פעולה. היא עברה מן הנצרות לבודהיזם ועתה היא מסתובבת בעולם ותרמילה על גבה.

בארוחת הערב מספרים שני

טיבטים שאינם נזירים על העיר המסתורית שַׁמְבְּהָלָה. עיר למרגלות הר קֵיילָאשׁ אשר בטיבט. עיר שנִגלֵית רק לאלה הראויים, אלה שעלו גבוה ברמתם הרוחנית ומתקרבים לדרגתו של בודהה. מִשֶׁנִגלֵית העיר לַראויים, הם מהלכים ברחובותיה כמרחפים, סנטימטרים אחדים מעל האדמה.

הנזיר יוּנְדֶן הוא מעֵין משגיח, אחראי על כך שהתלמידים יהיו רציניים בלימודיהם. בשעת טקס הבוקר הוא יושב על כסא מרופד וצופה על המתרחש. שניים אחרים מהלכים אנה ואנה בין המתפללים, מעירים את הנרדמים וחובטים קלות במזלזלים. הוא אומר ששלושה מעשים מיניים – אוראלי, וגינאלי ואנאלי – יסיימו לאלתר את כהונתו של נזיר.

באשר לאוננות – על הנזיר שמַעַד לבקש סליחה בינו לבין עצמו בזמן ה"פּוּגָ'ה" (טקס הבוקר) ולהבטיח ששוב לא יקרה כדבר הזה. אם קרה שוב, יבקש סליחה שוב.

הנזירים המקסימים והלבביים השוכנים קרוב לחדרִי מתכוננים לבחינות. גם בחינה באנגלית. הם באים להתייעץ. אני מביע את משאלתי שיבואו ביום מן הימים לישראל. אני מגלה להפתעתי שאין להם פספורט בכלל. כפליטים אין הם זכאים. אין בידם פספורט סיני ואף לא פספורט נֶפָּאלי או הודי.

הנזיר טוּבְּטְהֶן מרגיש לא טוב. הבטן. הנזיר אִישִׁי אומר שהסיבה היא כנראה הרעלת מזון. אני שואל איך זה ייתכן, שהרי האוכל כאן נפלא. והם עונים שחדר האוכל העליון בו אוכלים הזרים והמורים איננו מגיש את אותו אוכל שיש בחדר האוכל התחתון בו אוכלים הנזירים. הם אומרים שאנו מקבלים אוכל מצוין תמורת הכסף שאנו משלמים, ואילו הם, אין בידם לשלם ולכן האוכל בהתאם.

אני אומר להם שלוּ קרה כך בישראל היו כולם מתארגנים ולא מופיעים לתפילת הבוקר עד שישתנה המצב. הם, בתגובה, צוחקים ומבטלים את האפשרות כדבר שאפילו לא יעלה על הדעת. אני ניגש לראות מה קורה בחדר האוכל התחתון. האוכל מוגש בדליים. בחלק מן הדליים אורז לבן, ובאחרים עיסות עשויות עדשים או ירקות.

אני מתמלא זעם. מעתה והלאה לכל ביקור שלי בחדר האוכל העליון אני מגיע עם צעיף טיבטי גדול בצבע בורדו, ובתום הארוחה אני מחביא מתחתיו עוגות, פיצות וקרואסונים, ומביא אותם לחדרֵי הנזירים.

חדר האוכל התחתון. השיחה ממשיכה אל השאלה הנצחית: איך כל הנזירים כאן מתגברים על התשוקה המינית צילום: גיל אלון

הנזיר אִישִׁי בא לבקר בחדרי. הוא מספר על החלומות האֵירוֹטיים. הוא אומר שהחלום האֵירוֹטי עצמו איננו הבעיה. ואפילו לא השפיכה. הבעיה היא שאם זרע שנפלט נשפך חלילה על הרצפה, יכולה לעבור חיה כלשהי, או יכול לעבור חרק כלשהו, לאכול מזה ולהתעבֵּר.

לכן גם את הבגד המוכתם בזרע אין לכבס ולשטוף בנהר שמא יבלעו דגים את הזרע ויתעבְּרוּ. אני מביט בו בפה פעור ובעיניים פעורות ואומר: מה???!!! דבר מעֵין זה לא ייתכן!!!! והנזיר אִישִׁי משיב: "כך בודהה אמר". הוא מוסיף ומספר ששמע על נזירים אדוקים שכל כך חוששים מן הסכנות האלה עד שהם שותים את קרי שפיכתם.

עם הנזירים. אני מגלה להפתעתי שאין להם פספורט בכלל. כפליטים אין הם זכאים צילום: גיל אלון

הטיבטים העניקו לבודהיזם נופך אגדתי. הם מאמינים בעולמות נוספים מחוץ לחיים האלה: עולם הרוחות הרעֵבות, עולם האֵלים, עולם האֵלים למחצה, הגיהנום הקר, הגיהנום החם ועוד כהנה וכהנה. העולמות האלה אינם נשארים בגדר סיפור פולקלוריסטי; משתמשים בהם כדי להפחיד את ההמון.

הטיבטי הממוצע מקיים את מצוותיו מתוך פחד שמא ייוולד בחיים הבאים באחד מן העולמות האלה. נראה שאין זה סותר את העובדה שכאן במנזר כולם כל כך נחמדים, מאירי-פנים ומארחים בטוב-לב שאין שני לו. בכל אופן, הפילוסופים הטיבטיים חושבים אחרת. לדבריהם, עולמות אלה הם פָּנים שונים באישיותנו ובהתפתחותנו הרוחנית.

התופעות המשונות ממשיכות. באחד הבקרים אני מתעורר מחלום. בשעת העֵירוּת אני חוֹוֶה נפילה. לשנייה אחת. נפילה מבפנים. רק כך אני יכול לתאר זאת. אני פוטר זאת בכך שאינני בטוח אם זה במסגרת החלום או לא. האמת היא שאני יודע שהייתי ער. אני יודע. ושוב אני נופל מבפנים. אין לי מילים אחרות לתאר זאת. ושוב תודעתי בוחרת בבהלה. ככה היא מתוכנתת.

בבוקר אני נזכר: בלילה התנגן בראשי במלואו השיר "עוד חוזר הניגון" שכתב נתן אלתרמן והלחין נפתלי אלתֵר. אני כותב על דף את השורות שאני זוכר וממרר בבכי.

ולפני ארוחת הערב פרץ אנרגיה לא מוכרת נשלח מאמצע החזה ומבעיר את כל הגוף. תופעה שהחלה לפני ארבעה חודשים. זה לא מוּכר וזה מפחיד. אני שב למדיטציה ובוכה. מִפָּחָד. מתחושה שאני נוגע במשהו חשוב וחדש. באיזושהי אמת.

בבהלתי אני פונה לאֶוָוה-מָרִיָה, רופאת המנזר. אישה תזזיתית וטובת לב מגרמניה. בכל זמן פנוי שלה היא מגיעה למנזר ומטפלת בילדים ובנזירים. דוברת נֶפָּאלית. אני מספר לה את סיפורִי ואת חוויוֹת ההִישַׁאבוּת למימד אחר, הנפילה מבפנים ופרצי האנרגיה. היא אומרת שמשהו משתנֶה, אנרגיות משתחררות וחל שינוי רוחני. אני מתחבר למכונת הלב ולחץ הדם – מאה אחוז. זה רק מחזק את דבריה. והנֵה זה שָׁב לשמֵח אותי ואט אט אני חוזר לַשֶׁקט.