זכות השיבה: ראיון עם שרון גניש
לפני עשור בדיוק שרון גניש הייתה כוכבת עולה בתעשיית האופנה העולמית, והפנים של מותג העל ורסאצ'ה. היום, כשהיא אם לילדה בת שנה ובהריון עם בת נוספת, היא שואפת לעשות קאמבק לעולם הזוהר
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סגנון
"אני נמצאת היום בתקופה הכי טובה שלי, במקום שאיחלתי לעצמי להיות בו", מצהירה מי שבזמנה עשתה את הבלתי ייאמן, וכבר בגיל 18 נבחרה לפנים של מותג העל ורסאצ'ה. "אני נמצאת עם הגבר הנכון, שהוא מדהים, הנפש התאומה שלי, החבר הכי טוב שלי, ואני כל יום אומרת תודה לאלוהים. גם האמהות די שינתה אותי. היום אני יותר רגישה לסביבה, יותר פרופורציונלית, יותר מאוזנת, יותר יציבה, יותר נינוחה, יותר בפוקוס".
כמעט עשר שנים חלפו מאז התחככה גניש עם כל המי ומי בעולם האופנה, אכלה ארוחת ערב אצל דונטלה ורסאצ'ה, כיכבה בתצוגות הכי נחשבות בפריז, מילאנו, לונדון וניו יורק, ודגמנה למותגים כמו גוצ'י, סטלה מקרטני, בלנסיאגה, ויקטוריה'ס סיקרט וגוטייה. כיום, בגיל 28, גניש נמצאת במקום אחר לגמרי. "אני לא יכולה להגיד שאני לא מתגעגעת לימי הזוהר של פעם, אבל גם לא יכולה להגיד שאני מתגעגעת", היא אומרת. "אני כן מתגעגעת להצטלם, מתגעגעת לצילומים שהיו לי בחו"ל, כי מוציאים בצילומים את כל האישיות שלך ואני אוהבת להביע את עצמי המון, אבל זה לא משהו שארוץ לעשות".
חיי הנישואים מסמלים בעצם את סיום הקריירה שלך?
"מה פתאום, ההפך, זה רק תחילת החיים שלי. היום, כשיש לי בסיס חזק ויציב מבחינה משפחתית, אני חושבת שהשמים הם הגבול בשבילי. יש לי את הגב של בעלי, ומהמקום הזה אני רק יכולה לצמוח, אם זה בדוגמנות או בכל דבר אחר. אני כן חושבת לחזור לעשות קמפיינים, ואחת המוטיבציות שלי זה שרוב הדוגמניות הגדולות בעולם הן אמהות לילדים, כמו סטלה טננט, סטפני סימור, היידי קלום, איזבלי פונטנה. את יכולה להיות גם אמא וגם דוגמנית מצליחה. זו נוסחה טובה".
והגיל שלך לא מהווה מכשול?
"היום כבר לא, כי אני רואה שדוגמניות בנות 45 עוד עובדות. תראי את סינדי קרופורד, קייט מוס, קלאודיה שיפר. יש להן כבר רזומה, ואני מאמינה שיש לי את הרזומה שלי. זה שהייתי במשך שנה הפנים של ורסאצ'ה ועבדתי עם הצלם סטיבן מייזל - עדיין זוכרים את זה. בחו"ל זוכרים הכל, יודעים בדיוק למי לעשות קאמבק ולמי לא. יש הרבה סיפורים על דוגמניות שעזבו להרבה שנים ואחר כך חזרו".
גניש נולדה בארה"ב, הוריה התגרשו, ובגיל שלוש היא חזרה עם אמה ארצה. שנה לאחר מת אביה, שמעון ז"ל. אמה נישאה שוב, והאב החורג היה לגניש אב לכל דבר. בגיל 15 וחצי פגשה גניש במועדון באשקלון את רוברט בן שושן, והייתה הסנונית הראשונה של סוכנות הדוגמנות רוברטו. ההצלחה שלה הגיעה דווקא בחו"ל יותר מאשר בארץ, אבל אחרי שלוש שנים היא החליטה פתאום לחזור ארצה, בגלל הגעגועים לבית וההרגשה שהיא זקוקה לתחלופות של אנרגיה.
לאחר שובה לישראל עזבה גניש את סוכנות רוברטו, ונעלמה לשנתיים מהנוף המקומי, ואז, בשנת 2007, הפציעה שוב וכיכבה
ספרי איך הכרתם.
"בלוס אנג'לס הכרתי את בת הדודה של בעלי דרך חברה משותפת. היא הגיעה בדיוק מצרפת, ואמרה 'יש לי מישהו להכיר לך'. אמרתי 'בסדר', אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. היא הראתה תמונות, אמרה 'צעיר, נראה טוב', אבל הייתי די אדישה. הוא היה אז בצרפת, הוא התקשר אלי והתחלנו לדבר במשך חודשיים-שלושה בטלפון, נהיינו גם חברים בפייסבוק. ואז הייתי צריכה לנסוע לצרפת לעבודה למשהו כמו שלושה ימים, ואמרתי 'בואי נזרוק את החכה ככה למים'. נפגשנו בשאנז אליזה, הלכנו לאכול, יצאנו, בילינו, ומאז לא נפרדנו".
אהבה ממבט ראשון?
"הראש שלי אז היה קצת יותר בלוס אנג'לס, כי רציתי עדיין לחוות את עצמי. לפני כן רציתי זוגיות ומשפחה, אבל באותה תקופה אמרתי שאני עדיין לא מוכנה להיכנס לזוגיות, ודווקא בקטע שאת לא חושבת על זה, זה בא לך הפוך על הפוך. הוא מאוד מזכיר אותי, שהוא נלחם על מה שהוא מאוד רוצה. גיליתי אותו קצת מאוחר, ויש לי מזל שהוא כל כך חיזר אחרי ומאוד התעקש שנהיה ביחד, כי אם לא, אולי הייתי מפספסת דבר מאוד טוב".
החיבור של גניש לבעלה הצרפתי גרם לה גם לשלוט היטב בשפה הצרפתית. היא ובעלה מדברים ביניהם צרפתית, ועם הילדה כל אחד מדבר בשפת אמו - היא בעברית, הוא בצרפתית. "אהבתי את השפה הזו כל הזמן, ייחלתי לדבר אותה, עוד לפני שהכרתי אותו", מספרת גניש. "עשיתי קורס של ארבעה חודשים בברליץ, ואולי גם הזמנתי את זה שיבוא לי בעל צרפתי".
בדצמבר 2010, שנה אחרי שהכירו, בני הזוג התחתנו במסעדה בהרצליה. "רצינו מקום קטן, לא המוני. ארגנו את החתונה די מהר, היו 150 מוזמנים. זה היה מאוד מרגש. לבשתי שמלה של ענבל דרור שאני והיא עיצבנו ביחד. הקטע הוא שאף פעם לא היה לי היה לי ויז'ן לחתונה שלי - לא לשמלה, לא לאיך תיראה החתונה, כלום. ידעתי שאתחתן, אבל לא היה לי את זה שאני רוצה חתונה מהחלומות".
בכית ביום החתונה?
"אויש, כמה בכיתי בדרך לחופה, הדמעות לא הפסיקו, כל החיים עוברים לך בבת אחת מול העיניים וזאת מין הרגשה עילאית. הרגשתי באותו רגע שאני במקום הכי טוב שיכול להיות. בעלי בכה גם, וההתרגשות הייתה עצומה".
חשבת באותם רגעים גם על אבא שלך?
"ברור".
האמהות היא, מבחינתה, תפקיד חייה. "זה תפקיד שידעתי שהוא בנוי לי. ידעתי, תמיד ידעתי", אומרת גניש. "אני אוהבת ללא תנאי, אני רגישה, נותנת את כל כולי לדברים, כי אם לא, לא ארגיש טוב עם זה. אני אמא טובה, אבל אני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני אמא טובה מספיק. כשהילדה שלי תגדל, אני חושבת שאהיה כמו חברה שלה, יותר קלילה ופחות נוקשה, כי אני בעצמי עוד יש בי ילדה".
את אמא היסטרית?
"אני אמא נורא פרנואידית. מאז שאמי נולדה, זה רק ביקור אצל רופא פרטי שלוש פעמים בשבוע לפחות. בהתחלה ניסו לשכנע אותי ללכת לטיפת חלב, אבל לא רציתי, כי זה נראה לי המוני מדי ובלי יחס אישי, אז עד היום אנחנו בקשר עם רופא פרטי לגבי כל נפילה, כל בעיה. הייתי בהתחלה נורא לחוצה - היציאות, האוכל, היה לה גם ריפלוקס, היא הקיאה הרבה, ולקח זמן עד שהגענו לאוכל שבאמת מתאים לה".
אולי הלחץ נובע מזה שמדובר בילדה ראשונה?
"ברור, עד היום אני לא מעכלת שיש לי ילדה. אני מנסה להיות יותר קולית, פחות חרדתית לגביה, כי זה גם לא בריא. מה שכן, ייסורי המצפון עובדים נון סטופ. למשל, אם יום אחד לא הוצאתי אותה החוצה, אוי ואבוי לי".
נכנסת להריון נוסף מיד אחרי הלידה. לא רצית לנוח קצת?
"רציתי את ההריון הזה. היה חשוב לי שהילדה שלי לא תגדל לבד הרבה זמן, וזה בא לנו נכון בחיים שלנו, זה התאים גם לי וגם לבעלי. חוץ מזה, ההריון הראשון היה אחלה, קליל, טוב, בריא. עליתי 12 קילו, נראיתי טוב, ותוך חודשיים אחרי הלידה חזרתי לעצמי בלי שום דיאטה. משום מה, אני מאוד אוהבת את עצמי בהריון. יש הרגשה של מלאות, מעין חלל ריק שפתאום מתמלא, והבנתי את זה אחרי שילדתי את אמי. הרגשתי חלל ריק, שבא לי עוד פעם להיות בהריון, זה היה חסר לי. התמכרתי לתחושה הזו של ההריון, לתחושה שיש משהו בתוכי".
גם מהלידה עצמה נהנית ככה?
"ילדתי בשבוע 40 בתל השומר. לקחתי מיילדת פרטית, חדר פרטי, הייתה לי לידה קצרה ומדהימה. זה כאב לא נורמלי, אבל זה אלוהי, אמיתי. הדבר שהיה לי באמת מאוד קשה איתו זה ההנקה. ניסיתי לסחוב את ההנקה עד שהייתי ממש מרוסקת מזה. מטיפים לך בבית חולים 'הנקה, הנקה והנקה', באמת ניסיתי, זה לא שלא ניסיתי. היו לי נקיפות מצפון להפסיק, אבל אחרי שבועיים פשוט הפסקתי. הרגשתי שזה לוקח חלק גדול מהשפיות שלי, עדיף שארגיש טוב עם עצמי".
כמה ילדים את רוצה?
"אני רוצה עוד, אבל לא יודעת להגיד כמה".
מה את הכי אוהבת בלהיות אמא?
"שהדבר הקטן הזה שייך לי, שהוא שלי, שזה בשר מבשרי, ושיש לי את האחריות לגדל אותה ולעצב לה את האישיות כמו שאני חושבת שצריך להיות. יש בזה אתגר".
ולמה את פחות מתחברת?
"אני מתחברת להכל".
גם למחסור בשעות שינה?
"זה בסדר, אני מתמודדת עם זה. זה הזכיר לי קצת את העבודה שלי בדוגמנות, כשהייתי עובדת המון שעות והייתי עייפה, אבל התגברתי על זה כי עבדתי על עצמי פסיכולוגית. יש בי משהו שיש בו דרייב כל הזמן, שלא נותן לי לנוח על מי מנוחות. יש לי תפקיד, יש לי אחריות, ואני לא צריכה לרחם על עצמי בגלל חוסר שעות שינה, כי זה חלק בלתי נפרד מהיותי אמא. נכון שזה קשה לקום בשש וחצי בבוקר, ובגלל שאני בהריון הייתי מאוד שמחה למשוך את הזמן עד שמונה וחצי, אבל כשאת קמה, את כבר זורמת עם זה".
מה המעשה הכי מטורף שעשית בתור אמא?
"לא יודעת אם זה מטורף, אבל יש לי פטיש לעגלות. זה אומר שכל פעם שיוצאת עגלה חדשה לשוק, אני רוצה לקנות אותה. עכשיו הזמנתי מארה"ב עגלת 'מקלרן'. יש לי כבר שתיים, עכשיו זאת השלישית".
אנחנו נפגשות בדירתה של גניש, שהצבע הלבן שולט בה. בגופייה קצרה, במכנסיים ספורטיביים, עם קוקו ונטולת איפור היא רצה אחרי הילדה. "האמהות לא שינתה את סגנון הלבוש שלי", היא אומרת. "תמיד אהבתי להרגיש את החופש שלי בבגד, להתלבש בנוחות. ביומיום תמיד לבשתי גופייה וג'ינס. אם בעלי לא מכריח אותי, אני אפילו לא שמה את הסנדלים שהוא קונה לי. אני עם נעלי אצבע כל היום".
"אני כן אוהבת מותגים, בעיקר שאנל. יש לי תיקים של שאנל, נעליים, משקפיים. אני קונה את זה רק בחו"ל. בכלל, את כל הדברים שלי אני קונה בחו"ל. גם את הילדה אני מלבישה במותגים של צרפת, Petit bateau ו-bonpoint, מוכרים אותם פה בכיכר, אבל אני קונה הכל בצרפת".
תרצי שהבת שלך תהיה דוגמנית?
"זה לא משהו שאני אדחף אותה אליו, זה בטוח, כמו שלכל דבר אחר לא אדחף אותה. אם היא תרצה, אדריך אותה, וברור שאנחנו נהיה מאחוריה, לא אתן לה להיות לבד, אדאג להכל מאל"ף עד ת"ו. קשה להיות לבד בעולם הזה של הדוגמנות, במיוחד בגיל צעיר. לי לא היו האנשים הנכונים כדי לעצב את הקריירה שלי להמשך. לא הייתה לי העזרה הנחוצה לזה. אבל אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אחד. אולי גם לא היה לי הדרייב באמת לרצות להיות דוגמנית שגורפת קמפיינים וכאלה. אולי לא רציתי את זה מספיק, לא הייתי מוכנה לזה, וגם כל האנשים שהיו סביבי לא היו נכונים לי לטפח קריירה טובה ויציבה".
את מרגישה פספוס?
"לא, כי אני חושבת שמה שנעשה - נעשה, כל אחת מגיעה לאן שהיא צריכה להגיע, כל אחת והייעוד שלה. יכולתי לעשות מיליונים, אבל כנראה שזה לא היה הגורל שלי".
את בקשר עם רוברטו?
"לא. שנים שלא".
במבט לאחור, מה דעתך על עולם הזוהר?
"זה עולם שצריך באמת לאהוב כדי להיות בו, וצריך את הגב הנכון. אני לא חושבת שזה עולם מכוער, אני ראיתי בו המון צדדים יפים, פגשתי המון אנשים מדהימים, ראיתי עולם. זה עולם עם המון הפתעות, אני לא הייתי מאוכזבת ממנו. לי היה מזל שגילו אותי די מהר, ודווקא לי העולם הזה היה חביב מאוד. הרגשתי שאני שייכת אליו".
סגנון: סיימון אלמלם, איפור: מיקי בוגנים, עיצוב שיער: ז'אן כהן, ע. צלם: סשה פרילוצקי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם