בוחן כליות: אלון הדר מבקר ב"מישו"
ביקור אצל מישו הרומני שהחל בקבב סביר והסתיים בגעגועים למנה הבריטית המסורתית. אלון הדר מבקר ביפו וחולם על לונדון
כשהתיישבתי לקבב רומני אצל "מישו" ברחוב רזיאל ביפו ידעתי כבר שאני פוסע על הגבול. לעולם לא אפענח ממה עשויים הגלילים הארוכים המונחים כבר מי יודע כמה שנים על גריל הגחלים (הימור: צוואר פרה שומני, בשר הודו, שומן אווז והמון שום ואבקת סודה).
לעולם לא אבין מדוע כל הסועדים הוותיקים מרוקנים שם גלונים של חרדל איום בצבע זרחני. לעולם לא אבין את ההיגיון שמאחורי השילוב המזרח אירופי בין היין הלבן לסודה. אבל הבלבול הזה הוא בעיניי הרבה יותר מרתק מהאוכל עצמו, וכשמישהו כמו מישו מבלבל אותי אני מבין שיש כאן משהו. זו הסיבה שמדי כמה חודשים אני חוזר למסעדה הקטנה הזאת שפתוחה איזה יומיים וחצי בשבוע.
בשולחן השכן ישב רומני בן 70 והזמין כליות. אחרי כמה דקות בעלת הבית הגישה לו מגש עם משהו בשרי כהה ועצום. לאחר הקבב השלישי (הטעם המתעתע שלו מצא חן בעיניי היום), תכננתי לקום מהשולחן, אבל השד יצא מחדר ההלבשה והכליות הגיעו לשולחן.
כבר ידעתי שדרה, ידעתי גם שקדי עגל. אפילו ביז טרי בשכונת התקווה וריאות ברוטב אדום אצל עזורה במחנה יהודה. אבל אף פעם לא טעמתי כליות.
אחרי הביס הראשון הבנתי שאני גם לא רוצה לדעת. טעם תוקפני, כמעט חמצמץ, הביס אותי. מנה בלי חמלה. ללא טיפת עדינות. כמו רגב אדמה אחד גדול. השד המשיך לאכול את המנה עד סופה. מה שטוב באוכל זה שגם אם אתה זולל משהו איום ונורא (כל עוד הוא אינו מקולקל), עוברות השעות והגוף אט אט חוזר לפעולה. עבורי זה סוג של הנגאובר שהולך ודועך.
לאחר יומיים נחתם החוזה. אני לא מתקרב לכליות והן לא מתקרבות אליי. וזה הזכיר לי את הביקור האחרון בלונדון. זה היה יום של הפגנות. חצי מיליון אנשים מחו נגד הגזרות הכלכליות של דיוויד קמרון.
העיר הייתה סגורה. שוטרים הקיפו את בתי המפלגות. הימים האחרונים הוקדשו למרוץ אחר גלריות (חובה: דאגלס גורדון בגגוזיאן מציג עבודת וידאו בשם K364 שבה תיעד מסע אישי-לאומי של שני כנרים ישראלים ברכבות מברלין לפולין, שהסתיים בקונצרט של מוצרט בורשה. בקרוב בגלריה דביר) וניסיון להבין את סצנת האוכל הטרייה והסוחפת של לונדון. מהביסטרו הצרפתיים המחוספסים, דרך "האקאסן" מקדש סיני אפל ועוצר נשימה, ועד "בורו מרקט" שוק האוכל הנפלא.
על מסעדות סלבריטאי המזון של גורדון רמזי וג'יימי אוליבר ויתרתי בגלל אוברדוז טלוויזיוני. פעם אחרת. אבל מסעדה אחת, חמש דקות מהמלון, נותרה כל הזמן בתודעה. האנגלים מטורפים עליה. קוראים לה "St John" והיא מגישה את האוכל האנגלי ששנים ארוכות גרם לכל בן דעת לרוץ לסניף מקדולנד'ס הקרוב. "הם מגישים כל חלק כמעט של החיה", הסביר הבחור הנאה בקבלה,
השעה הייתה שש והמסעדה הייתה בשלבי התארגנות לערב. "כל השולחנות מוזמנים", הודיע המארח הבריטי המנומס ושלח אותנו לבר שבחצר הפנימית. על לוח הגיר היו רשומות כמה מנות ליווי לאלכוהול. העיניים התבייתו על מנה של מוח עצם עם סלט של כוסברה וצלפים, אבל הפה הוציא מילה אחת. "קידניז". באנגלית זה נשמע אחרת. היו לי כמה דקות להתחרט. זה יכול היה לעלות לי בשיבוש טיסה. אבל זה לא היה נתון לשליטה.
אני לא זוכר מה עבר עליי במטוס. אני לא זוכר איך המזוודות הגיעו הביתה. אני גם לא זוכר אם אספתי את הטובלרון במחסן של ריצ'רדסון שיועד לחברים במערכת. אבל אני חייב להודות שבמשך הטיסה חזרה עלו בראש התמונות של ענני בשר בציר שומני מרכך, ולחם שחור ועבה שנטבל שוב ושוב בצלחת. זו הייתה חוויה מתקנת. מאז אני מפחד לצעוד לכיוון יפו.
מישו, רזיאל 7, תל אביב, 03-6832957.
St. John Street, London 26 ,St. JOHN Bar and Restaurant
עוד טעימות בבלוג קולינר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם