להתאפק: פרק מתוך ספרו החדש של ניסים אמון
הוא הצטופף עם האחרים בתפילת ערבית, אבל בכל רגע חש שרוחו יוצאת ונודדת הרחק מגופו. מחשבותיו קיפצו במהירות בין ספר התורה, חמוקי גוף אישה, דינים ומצוות. הפרק הראשון מתוך הספר "אבקת נמר"
הסתיו התחיל מוקדם השנה. כל שנה הסתיו מתחיל כאן מוקדם מדי, חשב. רוח קרירה ומכבידה עטפה אותו, וקור ירושלמי חד ודק שמלבין את הפרקים של אצבעות הידיים חדר לעצמותיו דרך צווארון חולצתו והשרוולים. רק מבחינה אחת היה החורף טוב יותר מהקיץ - בחורף קל יותר להחביא את החוברת מתחת לבגדים.
לפני שקם עיין במודעות הקטנות בעמודיה האחרונים של החוברת, מודעות המציעות פריטים למכירה וגם את האפשרות לטלפן לנערות זהובות שיער בארצות ניכר. הוא הסתכל סביבו לראות שאין איש סביבו, הביט למעלה, נאנח, קם על רגליו ותחב את החוברת אל מתחת לחולצתו, כובש את רצונו ללכת מהר ומתאמץ לעדן את הליכתו בשביל השדה הפתוח. גם עפר דק על נעליו עלול לעורר חדש, ועינו המאיימת של המשגיח לא מחמיצה דבר.
אילו היתה השמש מתעכבת והרוחות ממהרות פחות, היה נשאר עוד זמן מה, קורא שוב את הכתבות באנגלית ובוחן עוד כמה תמונות. אבל הגיע הזמן לחזור. קר לו. נמוג החלום, עוד מעט תפילת ערבית.
אף שעוד מאה בחורים גרו עמו בישיבה באותו הבניין, ואף שבן-ציון ארדיטי ישן במיטה הסמוכה למיטתו – תמיד חש אהרון בדידות. הוא נמנע מלשתף את חברו בסודותיו ובספקותיו. הרי לא יוכל להעלות ספקות בקיומו של אלוהים, לא יוכל לשוחח איתו על כך. בעבר כבר שולחו לבתיהם תלמידים שלא התאימו לישיבה הגבוהה. לימוד תורה היה הדבר היחיד שאהרון הכיר, ונהר התורה היה הנהר היחיד שידע לשחות בו. ובכל זאת חש שהוא אחר.
תמיד היה מוקף נערים שנראו כמוהו, לבושים כמוהו ומתפללים באותן התנועות. יותר מכל חשש שיום אחד, כאשר יצא אל מחוץ למעטפת הגולם שטווה בשנות לימודיו הארוכות, יגלה שהפך לפרפר עש גדול ואפור ויעזוב את הישיבה בנעליים חבוטות ובחליפה שחורה ומשומשת – כמו כל המבוגרים שם הלובשים חליפות כהות דהויות שריח זיעתם דבק בהן לנצח, חליפות מעוטרות קשקשים ושערות ארוכות מלבינות מקורזלות שנשרו מהזקן.
רק חיים אפורים חיכו לו בין הקירות הלבנים שבתוכם חי, וניצוץ האור היחיד בחייו בקע משלוש אהבותיו החדשות – שלושתן סודיות, שלושת חטא, ועם כל אחת מהן היה יכול להפליג למקומות רחוקים בעלי ניחוחות נעימים וצבעים שאינם שחור לבן.
הוא נכנס לבניין והצטופף עם האחרים בתפילת ערבית. נראה כמו כולם ומתנהג כמו כולם; מתפלל בקול, מברך על כל דבר ומקפיד על שרוכי הציצית שיצאו מהמכנסיים בדיוק באורך הנכון. לא קצרים מדי כמנהג בני עקיבא, ולא ארוכים מדי כמנהג החסידים.
אבל בכל רגע חש שרוחו יוצאת ונודדת הרחק מגופו. מחשבותיו קיפצו במהירות וכמעט בלא שליטה בין ספר התורה, חמוקי גוף אישה, דינים ומצוות.
כבד עלי העול הזה, חלפו המילים בראשו בתוך מלמולי התפילה שידע בעל פה. הייתכן שאין אלוהים בשמיים? ואם אין אלוהים, כיצד לא גילו זאת החכמים? רבי מאיר בעל הנס, רבי עובדיה מברטנורא, הלל הזקן, רבן גמליאל, רבי יוסף קארו ורבי אברהם בן עזרא הלא יוצלח שאמר שאילו היה מוכר נרות לא היתה שוקעת השמש לעולם.
קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות, מלוא כל הארץ כבודו. עם כל המברכים יחד פסע שלושה צעדים קטנים לאחור. סוף התפילה: נענוע
תחושת לחץ חזקה אחזה בו באזור הלב כמו כף יד מכווצת. הוא ידע שאפשר להגיע אל האמת בדבר קיומו או חוסר קיומו של האל, אבל כיצד יגיע לפתרון החידה כל עוד הוא פוחד להעלות את השאלה. הם מלמדים אותי איך לקשור את רצועות התפילין ואת הסדר הנכון בקשירת שרוכי הנעליים, אבל לא מלמדים איך להרגיש את אלוהים. ומה הועילו לי כל שנות הלימודים והתפילה, אם כשהייתי ילד היה החיבור שלי לאלוהים חזק יותר ואמונתי תמה יותר מאמונתי כיום בישיבה הגבוהה.
בבית, בלילה, לאחר שאמו היתה מכבה את האור והתרחקו קולות צעדיה, היה אהרון מנסה להרגיש את אלוהים. הוא היה עוצם את עינו, ואז לפעמים היה גופו נעשה חסר משקל, כאילו אין גוף של בשר ורק זרם מקיף אותו מבחוץ ומבפנים, ומתוך השקט הזה היה מבקש מאלוהים שיעזור לכלב החולה שנביחותיו נשמעו מבעד לקירות ביתו, לציפורים בגשם, וגם לאמא – שתפסיק כבר לבכות.
אחר כך היה נרדם אל תוך חלומות שאותם אי אפשר לזכור בדיוק, אבל גם אי אפשר לגמרי לשכוח.
המשבר הגדול עם בורא עולם החל בגיל עשר לאחר מותו של יואל. ליואל היה קיוסק ליד גן הילדים שבמורד הרחוב, ואהרון אהב את יואל שהיה נותן לו מדי פעם סוכרייה אדומה או צהובה בצורת חצי ירח.
יואל היה טוב לב, אבל אלוהים לא בירך את אשתו בפרי בטן. ליואל, נמוך עם כיפה שחורה ובלי זקן, היה תמיד חיוך. לאשתו היה שיער קצר כרוך תמיד במטפחת. יום אחד חלה יואל במחלה שהפכה אותו לחיוור ורזה.
אהרון ביקש בקשה פרטית מאלוהים, מרופא עולם – שייקח מיואל בחזרה את המחלה ששם בגופו, והסביר לאלוהים שלא מגיע ליואל להיות חולה, אבל אלוהים לא הקשיב, ויום אחד נפל יואל בביתו ולא קם עוד. קברו אותו בהר המנוחות. בשכונה אמרו שיואלה בכתה שבועות שלמים. אחר כך שוב נפתח הקיוסק, והיא עמדה שם בלי יואל ומדי פעם בפעם נתנה לאהרון סוכרייה. זה היה הזמן שבו הפסיק אהרון לדבר עם אלוהים.
שנים רבות אחר כך, כשהיה אהרון מתבונן כיצד תמידי הישיבה עוצמים את עיניהם ומנענעים את ראשיהם בתחינה לאב שבמרום, ידע שגורלו של כל אחד מהם יכול להיות כגורלו של יואל; חולה, בלי ילדים, שכל עולמו קיוסק של עיתונים וסוכריות חצי ירח במבחר צבעים שלכולן בדיוק את אותו הטעם.
איזו שטות, היה חושב לעצמו כשהסתכל בגופים המתנועעים, כל אחד חושב שהוא בן יחיד של אלוהים, שאין לאלוהים מה לעשות אלא להעריך מאוד את תפילתו המוקפדת הנאמרת בלי דילוגים. והרי יואל התפלל בכל יום, וכשמת קיבל עליו אהרון שלא לשכוח – לעולם לא לשכוח שאלוהים לא הקשיב לתפילתו.
ואם יש אלוהים שמקשיב, ואם באמת אכפת לו, אז לא יתכן שכאלה הם החיים. לא יתכן שהעליבות הזאת – שאין לה מזור ואין לה סוף – תנצח כמו אצל יואל, שהשאיר את גברת יואלה בלי ילדים ובלי בעל, רק עם עיתונים ישנים וסוכריות דביקות.
הספק שהתיישב בקרבו הלך ותפס מקום עד שכבר לא היה יכול לסלקו. לא לרוקן אותו מכיסיו בתשליך ולא לשטוף אותו במקווה. הספק הזה פשט בתוכו והלך והעמיק עד שלא היה יכול להתעלם מקיומו. הוא קיפל את הטלית, אחז בה בשתי ידיו ונשק לה. אחר הרים את מבטו וראה סביבו את חבורת הבחורים מדובללי הזקן שעשו כולם את אותן התנועות בדיוק. השיעור הבא יהיה גמרא, ואחר כך תהיה הפסקה עד למחרת בבוקר.
בשיעור עם הרב רוזנטל הם דנו במקרה של אדם שנשלח לקנות תפוחים בשוק. הבחור קיבל כסף לקנות תפוחים, המוכר נתן לו את מבוקשו, עוד תפוח אחד הוסיף לו במתנה, ואותו אכל השליח בדרך. "השאלה שנשאלת היא", אמר הרב רוזנטל בסנטר מורם, "אם המתנה שייכת למי ששילם בעד התפוחים או למי שקיבל אותם בפועל. האם התפוח הנוסף שייך למי ששילם בעד הקנייה או שהתפוחים נקנו על פי דין והתפוח הוא רווח אישי של השליח?".
ובטון חגיגי הוסיף ושאל: "האם מותר לשליח לאכול את התפוח?". בכיתה השתררה דממה, ואחר כך נשמעה תשובתו של אהרון: "תלוי כמה הוא רעב".
עיניו הקטנות של רוזנטל התנפחו. אוויר כבד מתמיד עמד בחדר וגלגלי הזמן נעצרו. אגרופו של הרב הוטח על השולחן והקפיץ את ספריו. "יש הלכה שאתם צריכים להבין", צעק, מבליט את פרקי אצבעותיו הלבנים, ושרירים לא רצוניים מרעידים את שפתיו. עיניו בוזקות כעיניו השחורות הבולטות של העכבר שמשגיח הכשרות תפס פעם במלכודת העץ שבמטבח.
"ההלכה, בר-סמכא צעיר, אינה מתחשבת במה שנדמה לך שאתה מרגיש ובשאלה אם מתחשק לך תפוח או לא. לא זה העניין. יש כאן חוק, וצריך ללמוד אותו, יש עין בוחנת בעולם".
אחר כך בחדרו התכופף אהרון, שחרר את שרוכי נעליו והזיז את אצבעות רגליו שהתאבנו בנעליו השחורות שהקמטים שנוצרו בהן לחצו על העור. להיות רעב, לקבל תפוח במתנה ולהתאפק – זה מה שהתורה רוצה? גם אני רעב, יש בי רעב להבין את העולם, לטעום את טעמו. כל גופי רעב.
בדקות האחרונות שלפני השינה הדהדו במחשבותיו שוב ושוב המילים "יש עין בוחנת בעולם". של מי העין? האם זו אותה העין שלא ראתה את יואל גם כשהוא, אהרון, ביקש והתחנן. הוא ניסה להירדם כשהכל מתערבב לו: עין של עכבר אפור, חליפה אפורה ואצבע עקומה ומאשימה.
האמנם בני האדם הם מכונות מקולקלות מיסודן? ואם אלוהים עצמו ברא אותנו מקולקלים, משמע שלאלוהים יוצא לפעמים דברים מקולקלים. הוא רצה לכעוס על הקדוש ברוך הוא, אבל לא העז. את התשובות אין מקבלים בקלות, חשב ועטף את עצמו בשמיכת צמר דוקרת. בימנו האל כבר לא מדבר באותות ובמופתים.
לרגע עצם את עיניו ושוב פקח אותן, מנסה בכל זאת לחוש את הקרבה האלוהית, להתעלות, אבל תחושת הריחוף שפעם היתה לו כבר לא היתה שם, ובמקומה היתה רק סבכה מכבידה של מחשבות. ועדיין האמין שריבון עולם באמת מקשיב לו. רק לדבר אחד לא הסכים: בשום אופן לא קיבל את הרעיון שהוא עצמו מקולקל.
שוב עלה בו הפחד שמא יגידו לו לעזוב את 'חסד אברהם', שמא יקרא לו המשגיח לשיחה. הוא ידע שאין לו לאן ללכת. בביקורו האחרון בבית השעינה אמו את ראשה על דלת המטבח ובכתה. אולי בגללו, אולי בגלל אחותו, אולי בגלל חייה שככה הם נראים. אבל הוא לא שאל והיא לא אמרה, רק הוסיפה לבכות בעיניים עצומות, והכתפיים שלה רעדו.
הספר "אבקת נמר" של ניסים אמון יצא לאור בהוצאת "צבעונים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם