המכה הלא כתובה: האפיפיור שהצליף באפיפיור
ניסים אמון תוהה מה עמד מאחורי המנהג המשונה של האפיפיור המנוח יוחנן פאולוס השני להלקות את עצמו
לפני כשנתיים רעדה אדמת הוותיקן ברומא; הנזירה הפולנייה טובינה סובודקה, מי שהיתה מנהלת משק הבית של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, חשפה כי המנוח נהג להסתגר בחדרו ולהלקות את עצמו.
במאמר שנכתב בעקבות החשיפה המרעישה צוין כי בספר בשם "סאנטו סוביטו", "קדוש מיד" (הקריאה שהשמיעו ההמונים בלווייתו של האפיפיור בדרישה שיזכה למעמד של קדוש), מספרת הנזירה כי "האפיפיור נהג להצליף לעצמו עד שמחלת הפרקינסון שלו החמירה, והוא התקשה לשלוט בגופו".
כך למעשה הכירו מיליוני מאמינים קתוליים אדוקים ברחבי העולם פן נוסף באישיותו של האפיפיור המנוח, שנחשב לאחד האהובים והחביבים בתולדות הכנסייה הקתולית.
אולם כשמתבוננים במקרה ברוח הטרילותרפיה, השאלה הפסיכולוגית היא מי הצליף במי ומדוע. בטרילותרפיה אנו מבחינים בין דמות האמצע – הרגועה, הסלחנית, זאת שמשרה את אווירת 'הכול בסדר' בבית הפנימי. ובין ה"ילדים הפנימיים" שהם הראש והרגש.
האפיפיור הוא דמות רוחנית נערצת, ולכן ניתן לצפות שיהיה מנוהל על ידי ישות פנימית מודעת ונשגבת. האם היתה זאת דמות האמצע שהצליפה באפיפיור? האם היה זה "האני העליון" שנקרא במזרח "בודהה מיינד"? האם ייתכן שההורה הפנימי יצליף בילדיו? סביר להניח שלא.
האם הרגש הצליף בראש? האם הראש הצליף ברגש? שתי אפשרויות אלה באות בחשבון. יש מקרים שבהם הרגש מתוך כאב ותסכול נוראי פוגע בעצמו, חותך בבשר החי, מרעיב את עצמו, מבטא את הכאב הרגשי באמצעות כאב פיזי.
במקרים אחרים, יש והראש מעניש את הרגש וכופה עליו סיגופים וענישה. אנשי דת שחטאו ונפלו לתשוקות היצר הרע (אוננות לדוגמא),
כך או כך, מדובר כאן במערכת יחסים קשה בין הראש והרגש שמעורב בה כאב גדול. המחשבה שאלוהים יעריך התנהגות כזו נפוצה בדתות מסוימות, אך היא מעוררת הסתייגות עמוקה בקרב מי שלמד בודהיזם.
בודהה לימד את הערכים הנאצלים (פארמיטה) והם כוללים נתינה, סבלנות, חמלה, מוסר, מודעות ומדיטציה. מדיטציה זה הזמן להרפות מתחים, להתחבר אל קסם הבריאה ולחוות תחושה נעימה בגוף, ותחושה נפשית נעימה של אהבה ושברגע הזה "הכול בסדר".
האפיפיור, בחדרו עם השוט, לא בדיוק עשה מדיטציה. במקום לשבת בשקט ולהתאחד עם האחד, הוא הוריד את החולצה ומאוד הכאיב לעצמו. מרתק לראות איך יש מקומות בעולם בהם מכריזים כקדוש אדם שמלקה את עצמו. על מה ומדוע הוא העניש את עצמו? והאם אדם שמעניש את עצמו יכול להיות אחד שגם שאוהב את עצמו וסולח לעצמו?
הגישה הבודהיסטית היא רכה הרבה יותר. הבודהה היה נגד סיגופים. הוא טען שהם רק מרחיקים מהדרך. המטרה היא להפחית בסבל ולא להוסיף עליו. המטרה היא ליצור שלום פנימי ולא עינוי עצמי. בתורת הזן מלמדים במדיטציה להפוך את התודעה ל"מראה הגדולה", נקייה מאבק הבורות. מראה המשקפת את האמת ובכך הופכת להיות חלק ממנה.
בלילות האלה, במראה של האפיפיור, התמונה היחידה שהשתקפה היתה של בכי גדול וכאב.
ניסים אמון הוא מורה למדיטציה, מפתח שיטת הטרילותרפיה ומחבר הספר "אבקת נמר" שיצא השבוע לחנויות. לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם