חוזרים לשכונה: מסלול עירוני בין שכונות ירושלים
לכבוד יום העצמאות, מסלול ירושלמי למהדרין בשכונות טלביה וקטמון, ששכנו על קו הגבול והוקמו כשכונות יוקרה בתקופת המנדט
למגיעים ברכב פרטי: ממשיכים ישר בכניסה לירושלים ממשיכים ישר ועוברים את בנייני האומה. ברחוב רופין פונים שמאלה (מתחלף לרחוב רמב"ן), עד שלט אין כניסה. שם יורדים ימינה לרחוב ארלוזרוב. מחנים את הרכב כשמגיעים לצומת T עם רחוב ז'בוטינסקי.
השכונה נבנתה על אדמות ניקפוריה - על שם הכומר ניקופורוס פתאסיס שרכש אותן מהתושבים הכפריים שבאזור.
בסוף מלחמת העולם הראשונה נקלעה הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית לקשיים כלכלים, והחלה למכור שטחים כדי להחזיר חובות. את הקרקעות רכשו יזמים פרטים שעסקו במקצועות רבים ומגוונים במנהל הציבורי, בכלכלה במסחר ועוד.
התכנון והבנייה נעשו בשנות העשרים של המאה הקודמת על ידי ערבים נוצרים אמידים מירושלים וסביבותיה. בשכונה ניתן להבחין בשני סוגי מבנים עיקריים: בתים חד משפחתיים ובתי דירות שנבנו לצורך השכרה, וניתן לראות כי המשותף לכל המבנים הוא איכות גבוהה והקפדה על רמת התכנון והעיצוב של פנים וחוץ הבית.
את הטיול נתחיל בשכונת טלביה, בה שוכנים בה מוסדות תרבות חשובים, ביניהם משכן הנשיא, תיאטרון ירושלים ועוד. השכונה הוקמה בתקופת המנדט הבריטי ואוכלסה בעיקר על ידי תושבים ערבים אמידים שרכשו את הקרקע מן הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית, עד מלחמת העצמאות, אשר במהלכה ננטשה השכונה ואוכלסה על ידי תושבים יהודים. לאחר מלחמת העצמאות הוסב שם השכונה לשם "קוממיות", אך שם זה מעולם לא השתרש.
מתחילים את הסיור ברחוב בלפור ומגיעים לכיכר סלאמה הנמצאת בצומת הרחובות ז'בוטינסקי, הנשיא בלפור ומרקוס. הכיכר נבנתה על ידי הבריטים כחלק מסדרת מעגלי תנועה בירושלים וממנה ניתן להגיע לבית ראש הממשלה ולמשכנו נשיא המדינה.
ליד הכיכר נמצאת וילה סלאמה המרשימה, שהייתה מקום משכנו של קונסטנסין סלאמה, אחד מאנשי העסקים הערבים העשירים ביותר בתקופת המנדט, ואף היו לו קשרים הדוקים עם היהודים. הבית נבנה בשנת 1935, ותוכנן על ידי האדריכל הצרפתי פאבייר. המבנה סימטרי בן שלוש קומות ומקיפה אותו גינה גדולה עם דקלים.
משפחת סאלאמה, כמקובל אצל משפחה במעמדה היו משרתים רבים. בשנת 1948 עקרה משפחת למצרים והווילה הושכרה לקונסול הבלגי. בשנות השמונים תבע סאלאמה לשחרר את ביתו מידי האפוטרופוס על רכוש נפקדים. לאחר משא ומתן מייגע, הסכים סאלאמה שתמורת ביטול מעמדו כנפקד תוחזר בעלותו על הבית אך הוא ימכרו למדינת ישראל. כיום משמש המקום כביתו של הקונסול הבלגי.
מהכיכר נרד ברחוב מרקוס לכיוון דרום. בסמטה הראשונה פונים שמאלה לרחוב חובבי ציון עד ההצטלבות עם רחוב לב העברי ומגיעים למלון יסמין האוס, בו התארחה ועדת אונסקופ בשנת 1947, שדנה בשאלת עתידו של המנדט הבריטי.
הבית נבנה בשנות השלושים כבית דירות להשכרה ובהמשך הפך לבית ספר שנוהל על ידי מסדר אחיות איטלקיות. במהלך מלחמת העולם השנייה הנזירות נלקחו על ידי הבריטים ונכלאו במנזר ההלקאה שבעיר העתיקה בשל תמיכתן באיטליה הפשיסטית של מוסוליני. בעקבות כך הועבר המבנה למשפחת חדאד שבנתה מלון עם שבעה חדרים ששימשו עיתונאים ופקידים בריטים.
אחרי הביקור במלון, נפנה ימינה ברחוב הלב העברי, שוב ימינה ברחוב דיזרעלי ונגיע לבית אניס ג'מאל בפינת רחוב אלקלעי, שבעקבות הימלטות של המשפחה שהתגוררה בו בשנת 1948, הפך למפקדה של ארגון הלח"י. בשנות החמישים דוד בן גוריון הוזמן להתגורר במבנה, אך הוא סרב להצעה והסביר את סירובו בכך שלא ראוי לגור ברכוש ערבי שננטש.
מכאן נוכל לפנות ברחוב אלקלעי ימינה ונגיע לבית ג'לאט (אלקלעי 8). כינויו של הבית "בית הקרמיקה"- והוא נחשב למבנה המעוטר ביותר בירושלים בזכות עיטור בקומתו העליונה מקרמיקה ארמנית. בשנת 1948 עברה המשפחה ללבנון והמבנה עבר לשמש את ילדי מוסד עליית הנוער, לאחר שמעונם הקודם באזור הופגז על ידי הירדנים.
לאחר מכן מלך בכיוון דרום עד רחוב פינסקר, בו נפנה שמאלה עד שנגיע לגן השושנים המרשים, שהוקם בתקופת המנדט על ידי עיריית ירושלים ונהגו לערוך בו קבלות פנים חגיגיות. נחצה את הגן עד שנגיע לרחוב דובנוב ושם נפנה ימינה עד שנראה את תיאטרון ירושלים ברחוב מרקוס. בנייתו לוותה בחששות כבדים מצד אנשי ציבור ותושבים, שדאגו שהמבנה הגרנדיוזי יפריע לנוף השכונה המיוחד.
לאחר מכן נרד ברחוב מרקוס עד שנגיע לבית מספר 17 - בית החולים למצורעים, ונבקש רשות להיכנס פנימה. בית החולים הוקם בשנת 1887, כשבאזור הסתובבה מגיפת צרעות ובית החולים שבממילא לא הספיק כדי לאכלס את החולים הרבים.
להבדיל ממבנים אחרים בתקופת המנדט, המבנה של בית החולים לא הוחרם על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, על אף שנוהל על ידי הגרמנים. מתקופת קום המדינה הוסב המוסד לבית חולים ממשלתי ונקרא על שם גרהרד הנסן שגילה את חיידק מחולל הצרעת. כיום המבנה משמש כשלוחת חוץ של משרד הבריאות.
קטמון שוכנת מדרום לטלביה, והיא החלה להתפתח ממזרח למנזר סן סימון (אליו נגיע בהמשך הסיור), בשלהי התקופה העות'מאנית.
גם קטמון הייתה בבעלותה של הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית שנקלעה למשבר. הפטריארכיה העדיפה למכור קודם את האדמות המרוחקות מהעיר העתיקה, שהיו משום כך פחות קדושות. הריחוק מן העיר קסם לערבים והקרקעות נרכשו על ידי משפחות נוצריות ערביות אמידות. רוב הבונים היו ערבים בני העדה היוונית אורתודוכסית, אך היו ביניהם גם ארמנים, קתולים ופרוטסטנטים מה שנתן לשכונה אווירה קסומה וקוסמופוליטית.
בתקופת מלחמת העצמאות השכונה עמדה כחיץ בין השכונות היהודיות שבדרום (תלפיות, מקור חיים) לבין השכונות הצפוניות (רחביה, מרכז העיר). באזורים בהם השלימו הבריטים את אזורי הביטחון שהקימו את מוסדותיהם - פונו היהודים ואילו הערבים הוסיפו להתגורר במקום. והתרכזו בקו המערבי - באזור מנזר סן סימון. לכן הוחלט לכבוש את המנזר באחד הקרבות הקשים שידעה ההגנה. כיבוש קטמון היה מלווה בשוד וביזה של בתי המשפחות הערביות שנמלטו ואיבדו את כל רכושם בלילה אחד.
בתי השכונה שימשו את מפוני הרובע היהודי ובהמשך בעולים ובפליטים. בשנות השבעים קיבלה קטמון בחזרה את מעמדה כשכונת יוקרה, ושוכנות בה נציגויות ושגרירויות זרות לצד דיפלומטים אנשי ציבור ואישי רוח. בסיור בשכונה, כמו בטלביה, ניתן ללמוד את סיפורה של השכונה על ידי סיור בין המבנים השוכנים בה.
מבית החולים למצורעים, הנקודה האחרונה בה ביקרנו, נרד ברחוב כ"ט בנובמבר עד שנגיע לבניין מספר 10 - בית הצייר. כיום משמש המבנה בית- ספר, ושמו הוא על שם הצייר פנחס ליטבינובסקי שהתגורר בו עד מותו. הצייר הוריש לעיריית ירושלים את ביתו בתמורה שהמבנה ישמש כמוזיאון להצגת יצירותיו.
מרחוב כ"ט בנובמבר נמשיך עד לפניה הראשונה שמאלה לרחוב תל חי, כשנגיע לכיכר גדולה נעלה ימינה לרחוב חזקיהו המלך 27 לבית החולים משגב לדך. לאחר נפילת הרובע בידי הירדנים ב- 28.5.48 עבר בית החולים מהרובע לשכונת קטמון והשתכן בשני בתי דירות נטושים. בית החולים פעל עד שנות השמונים ולאחר מכן עבר למשכנו הנוכחי. נמשיך ברחוב חזקיהו המלך לכיוון דרום מערב, נגיע לפארק קורט שבמרכזו נמצא מנזר סן סימון.
הכנסייה והמנזר, שנקראים על שם שמעון שהכיר בישו עוד כשנולד כמי שעתיד להתגלות כמשיח, הוקמו בשנות השמונים של המאה ה-19. במתחם הכנסייה והמנזר התחולל אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות. כוחות ערביים גדולים התמקמו במנזר, בשל חשיבותו האסטרטגית. הם ירו לכל עבר ואף הביאו לניתוקה של שכונת מקור חיים מיתר חלקי העיר.
ב-30.4.1948 במסגרת מבצע "יבוסי", גדוד של חטיבת הפלמ"ח "הראל", בפיקודו של יוסף טבנקין, עלה על סן סימון בסיוע כוחות של ההגנה. המטרה הייתה להשיג טיהור מן האויב עם התקדמות פינוי הבריטים. כיבוש קטמון היה השלב האחרון של מבצע זה.
לאחר קרב קשה ביותר הצליחו להשתלט על המבנים, אך למחרת הכוחות הערביים הסתערו על הלוחמים והתישו אותם. התחמושת הלכה ואזלה ומניין ההרוגים עלה. טבנקין המפקד הורה בקשר לבצע נסיגה מיידית, אך הקשר נותק והכוח נותר לבדו עם עשרות פצועים ו-15 הרוגים. לקראת הצהריים בדרך נס הקשר חזר לפעול וממנו נודע ללוחמים שהכוח הערבי החל לסגת.
ממנזר סן סימון נלך על רחוב מחלקי המים בכיוון צפון מזרח. עד להצטלבותו עם רחוב הח"יש, ונגיע למגרש בו עמד מלון סמיראמיס. במגרש זה עמד עד 1948 מלון סמיראמיס - שנקרא כך על שם מלכה אשורית.
לאחר הצעת החלוקה הייתה האווירה בירושלים קשה מאוד ועקב הפיגועים נדדו יהודים מאזור השכונות המעורבות והמבודדות לשטחים המאוכלסים ביהודים. במלון הזה פעלה אחת משתי המפקדות הערביות של הכוחות הערביים בקטמון, וההגנה החליטה להרוס את המבנה על מנת לחזק את רוח התושבים היהודים.
בליל חורף קשה בינואר חדרה יחידה של ההגנה מגדוד מוריה ופוצצה את המבנה. 26 אנשים נהרגו ו-60 נפצעו. הפעולה גררה תגובות חמורות ובעקבותיה פרסם המטה הכללי הוראה לפיה פעולות נגד מוסדות ויישובים ערביים חייבות אישור מהפיקוד העליון. פיצוץ המלון האיץ את תהליך העזיבה של תושבי קטמון.
לסיום הטיול, נמשיך ברחוב מחלקי המים עד שהופך לרחוב הל"ה. נתחבר עם רחוב כובשי קטמון ונעלה שמאלה לרחוב הפלמ"ח שם ניתן להיכנס לביקור במוזיאון האיסלאם.
איך חוזרים?
ברחוב הפלמ"ח נמצאת תחנה של קו 13 חזרה לתחנה המרכזית.
המסלול באדיבות אתר "טיולי" וגלית קרליבך.
לפרטים ומידע נוסף על המסלול, אתרים מומלצים באזור ועוד: באתר "טיולי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם