גבולות גזרה: המדים לאורך ההיסטוריה
מהבטלדרס לדובון, מכובע הטמבל לכומתה האדומה, ממכנסי החאקי הקצרים לבגדי הדקרון המציקים: מדי צה"ל לדורותיהם יוצאים מהארון. ויש גם בונוס חגיגי: המעצבת נעמה בצלאל מלבישה מחדש את החיילות שיסכימו להיפרד מהירכית
החיילים הראשונים נאלצו להסתפק בבגדי חאקי שהביאו מהבית לוחמי ההגנה בשילוב כמות מוגבלת של מדים, חאקי גם הם, שתעשיית הטקסטיל המקומית הספיקה לייצר עבור צה"ל. ללא הבטלדרסים הפולניים, התעשייה שהייתה בחיתוליה נאלצה לייצר גם בגדי חורף חמים. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, נהג לבקר בבסיסים צבאיים כשהוא צנוף בבטלדרס הציוני שלו, לבוש צמרירי שיצא משימוש רק בשנות השבעים לטובת מעילים מבד סינתטי בגזרה משופרת. עד 1978 כל חייל וחיילת חויבו בלבישת מדי החורף המגרדים האלה מדי שנה, בין 1 בנובמבר ו-31 במרס.
קשה לומר שאופנת המדים של צה"ל לדורותיה התקרבה להישגים בשדה הקרב. נכון, כומתה אדומה לצנחנים ומדי אלף צחים בלובנם לחיל הים הסבו שפע של גאוות יחידה למי שלבשו אותם, אבל בכל הנוגע לעיצוב, חיוט, גזרות, נוחות וחוש אופנתי לצבא הישראלי היה בהחלט מה ללמוד. ועם זאת, צה"ל הפעיל מתפרות ונעזר במעצבים, גזרנים, מהנדסי טקסטיל וחייטים בבואו להלביש את חייליו. ב-63 שנות קיומו עברה המלתחה הצה"לית שינויים והתאמות. ממש כמו בבתי האופנה של שאנל וגוצ'י, הקונספט והתדמית הייצוגית של הארגון נשארו עקביים, אבל נוספו להם אינספור וריאציות בהתאם לצורכי הרגע ורוח התקופה.
במשך השנים נעשו מאמצים להשקיע בלבוש החיילים - מטעמים ביטחוניים ופסיכולוגיים כאחד. כעיקרון, מדים צבאיים מבטאים את המתח שבין ייחוד אינדיבידואלי לאחידות סולידרית. מצד אחד, כל בעלי התפקידים בצבא אמורים לייצג אותו חזותית, תוך טשטוש מסוים של זהותם האישית. גם מסדרים ותהלוכות מתבססים על הערך הצבאי שקובע שכולם צריכים להיות מסודרים ומדוגמים אותו דבר. מצד שני, כאשר מסתכלים בבעל תפקיד רשמי, אמורים לזהות מיד את היחידה שאליה הוא משתייך, משך זמן השירות שלו, דרגת בכירותו ולפעמים גם התפקיד שהוא מבצע.
אילוצי תקציב היו גורמים ראשיים בהכתבת הסטייל הצבאי. האילוצים האלה מסבירים למה מאז שנות התשעים חיילים וחיילות נאלצו להידחק לתוך מדי דקרון חנוקים. בתחילת העשור הוחלט לרכוש את הבד הזול והעמיד הזה כדי שיחליף את הכותנה, שעברה לשמש בלעדית רק מדי ב'. חיסכון הוא גם הסיבה לכך שבשנים האחרונות מסתובבים בינינו חיילים שעל בגדיהם מתנוססת הכתובת "צבא ארצות הברית". בשנת 2003 החל צה"ל לרכוש מדי עבודה - מדי ב' - משומשים מעודפי האספקה של הצבא האמריקאי, מחלקם אפילו לא הוסר שמו של החייל דובר האנגלית שלבש אותם במקור.
המעצבת נעמה בצלאל מזכירה שעם השנים היטשטשו מאוד ההבדלים בין מדי הגברים והנשים. הסיבה העיקרית לכך היה הרצון של החיילות עצמן, בעיקר אלה שביצעו תפקידים שבעבר נשמרו בלעדית לגברים. גם אופנת היוניסקס של העשורים האחרונים השפיעה. "נותנים לחיילות מכנסיים בגזרה מאוד לא נשית שלא מחמיאה אפילו לבנות חטובות, מכנסיים שצריך להצר, להכניס בהם שייפ, כי אף אחת לא רוצה ללכת איתם כמו שהם,? היא אומרת. שלא לדבר על החצאית. "החצאית הייתה אופציה בתקופה שאני שירתתי, כיום רק דתיות יכולות ללבוש אותה. גם החולצה היא גברית לגמרי והנעליים שמקבלים בבקו"ם הן למעשה מוקסינים. בעצם, הפכו את המדים לחסרי חן עוד יותר משהיו ומי שרוצה להיראות בסדר צריכה להשקיע בתיקונים ובשדרוגים".
כשחושבים על זה לעומק, אין מנוס מהמחשבה שהיעדר החן של המדים היה ערך נשאף. בשנים הראשונות לקיום המדינה, המאבק לעצמאות ושמירה עליה הכתיבו לכלל הציבור ערכים כלכליים וחברתיים שלא פעם התנגשו עם הערכים האינדיבידואליים של הפרטים. כך התפתח אחד ממאפייני התרבות הישראליים, שהחל בפלמ"ח, עבר לצבא ומלווה אותנו גם היום: מראה זרוק הוא מגניב. הקורקטי, האלגנטי והרשמי בחוץ; המשופשף, האגבי והבלתי מתיימר בפנים.
אולי לפעמים אנחנו נראים, כמו הכובעים שלנו, קצת טמבלים - אחרי הכל, כמה סטייל יכול לשוות כובע שהסיבה לפופולריות שלו היא ייצורו הקל מעודפי בד? - אבל בשורה התחתונה יש בנו קצת מהכל, נטייה למעוף ואלתורים, גאוות יחידה וקיטורים, וגם גאווה על כך שיש על מה לקטר, כי זה מה יש, ועם זה ננצח.
"כמובן שמדים צריכים להיות אחידים ולא אמורים לבטא את האישיות האינדיבידואלית של החייל כמו בגדים אזרחיים", מסכימה בצלאל, "אבל במקרה של החיילות, מדובר בנשים צעירות במיטב שנותיהן שרוצות להיראות טוב. אין סיבה לכך שחיילת שמבצעת עבודה משרדית במדי א' תקום כל בוקר ותיאלץ להיראות רע".
בצלאל נעתרה ליוזמה של "סופשבוע" לעצב מדים חדשים לחיילת המעודכנת. בצלאל לא בחרה במראה הצבאי הקלאסי כהשראה למדים שלה. היא החליטה לוותר על החאקי, והעדיפה במקומו כחול-לבן. "בחרתי לא להיצמד לגוני החאקי כי ממילא חיילות שהן לא לוחמות לא צריכות ללבוש בגדי הסוואה, ולכן אין סיבה מיוחדת דווקא לחאקי", היא אומרת. "נראה לי שינוי מרענן לבחור בצבעי הדגל הלאומי שגם נותנים יותר אור לפנים".
בצלאל מסבירה שהיא החליטה לשלב במדים שעיצבה אלמנטים מעולם האופנה במקום להיצמד למסורת הלבוש הצבאי המקובלת. "קובעי הטרנדים בעולם משתמשים מדי פעם בטרנד הצבאי כהשראה לבגדים, אם זה באמצעות צבע חאקי ואם זה בהוספת טאצ?ים צבאיים כמו כפתורים או צווארון. בארץ, הלבוש הצבאי נושא עמו קונוטציות אחרות, משום שאנחנו רגילים לראות חיילים אמיתיים כל הזמן ורובנו גם שירתנו בצבא. משום כך לרובנו לא בדיוק מתחשק לחזור למדים כשאנו לא חייבים לעשות זאת.
"לכן החלטתי להתרחק מן הקונספט הצבאי המקובל, ולשלב במדים החדשים אלמנטים שמגיעים יותר מעולם האופנה, מתוך רצון ליצור מדים מחמיאים ונוחים שחיילות ישמחו ללבוש. אמנם זה לא צבאי במובן הרגיל, אבל מאחר שהמדים מיועדים לחיילות שאינן לוחמות, חשבתי שזה יהיה הולם. הוספתי טאץ' נשי בדמות מחשוף בצורת האות V שמסתיים בפפיון וחצאית גסקה באזור הבטן שעוזרת לטשטש את האזור ומחמיאה גם לנשים שאינן דקיקות. בקדמת החצאית שני כיסים לנוחיות וליופי".
בצלאל אומרת שהיא לוקחת בחשבון את האפשרות שחיילות שמשרתות בתפקידים קרביים לא יתלהבו מהמראה הנשי שמאפיין את העיצובים שלה. "הלכתי על חצאית שמתאימה גם למי שלא רוצה להיראות נשית מדי, עם בד קשיח, לא מתנפנפת או נשפכת מדי. אפשר כמובן להוסיף גם אופציה של מכנסיים שיתאימו לחולצה שעיצבתי, כך שבנות יוכלו לבחור בין מכנסיים לחצאית בהתאם לאישיות שלהן, למזג האוויר ולעבודה שהן מבצעות. גזרת המכנסיים שיש לי בראש מחמיאה לרוב הבנות בלי שתהיה מורכבת או אופנתית מדי".
החיילות המצולמות משתייכות למערך "מגל". סטיילינג: נועה רביד לאיתי בצלאלי, איפור ושיער: אנה פריס, אביזרים ותכשיטים: שלי דאהרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם