ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

תפילת הישיבה: אל ארצות הזן, פרק 29

מדיטציה. ושוב מדיטציה. עם הבהלה. לא מעניין אותי. אני לא קם. שתבוא הבהלה. שיבוא המוות. ואני בוכה ובוכה, לא מפחד ולא מבהלה אלא בתודה למדיטציה. גיל אלון מתיישב בנפאל

גיל אלון | 5/5/2011 12:30

תגיות: גיל אלון, אל ארצות הזן, זן בודהיזם, מדיטציה

עמק קַטְמָנְדוּ נפרשׂ ביופי צובט. אני מנסה למצוא מילים. אני לא יכול צילום: גיל אלון

נֶפָּאל

קַטְמָנְדוּ

במרכז הבודהיסטי שוהים ארבעה איטלקים. וָאנָה ודניאל, מוציאים לאור של ספרים יהודיים. בנם לומד היסטוריה באוניברסיטה בירושלים. וִינְצֶ'נְזוֹ מתמחה בהשוואת משנתו של יוּנְג עם בודהיזם. ומַארִינָה, אישה מבוגרת, רזה וצנומה, ממושקפת. נעימת דיבור. בשלב כלשהו בחייה חלתה בדיכאון ואושפזה.

היא מספרת שחשה שנִשמתה מתה, אבל גופה תיפקד את תִפקודיו הפיזיים. היא אומרת שזה היה מצב בלתי נתפס. היא לא יכלה לתפקד כאם ולדאוג לילדיה. היא רצתה להרוג את עצמה כדי שבעלה יוכל לשאת אישה אחרת שתדאג לילדיהם. היא עברה טיפולי פסיכואנליזה ואף למדה פסיכואנליזה, אבל מצאה את עצמה בשיעורי היוגה.

והנֵה דווקא היוגה החזירה אותה לחיים. דווקא היוגה עזרה לה, לדבריה, לחבר שוב בין הגוף ובין הנפש. עכשיו ייִעוּדָה ומעשיה: הוראת יוגה וטיפול שִׁיאָצוּ לחולי-נפש.

באשר לסוגיית תִרְגול החמלה: בזֶן-בודהיזם בכלל ובאסכולת הסוֹטוֹ היפנית בפרט, החמלה איננה

מתורגלת כדבר בפני עצמו. מן הזווית שלהם הדבר נראה כך: באמצעות תִרגול הזֶן אפשר לחוות את האחדוּת, את הכּוּלִיוּת. אפשר לחוות את הריקנוּת. אפשר לחוות את העובדה שגם הדוּאָליות, גם ההבדלה בין דברים וגם השפיטה – הן בבסיסן אשליה, הן משחק של העולם האידיאליסטי והעולם המטריאליסטי.

כלומר, כשחוֹוים, ולא רק מבינים, שהכל הוא אחד: שאני הוא אתה, אתה הוא אַתְּ, אַתְּ זה גם השולחן, החיות, העצים, כלומר, כל דבר וכל אחד הוא נגזרת של אותו מקור – אזי אין לחמלה ברירה אלא להתבטא. כלומר, לתחושתי, אין צורך לתרגל חמלה באופן נפרד – היא נבראת מאליה עם הבנת האחדוּת של הריקנות.

וִינְצֶ'נְזוֹ טוען שהחיים החדשים של הבודהיזם והפיתוח שלו יבואו מן המערב. המערביים באים ללמוד חקרנים וספקנים. הם אינם מקבלים וסוגדים כמו הטיבטים המסורתיים. הוא מספר שהלָאמָה שלו אוהב ללמד מערביים, כי לעיתים שאלותיהם מציבות אותו במצב של אי-ידיעה.

עם לאמה לונדרופ. לדבריו, היו כמה דרכים להיווצרוּת האדם: הדרך השלישית היא אנשים שבקעו מתוך האדמה צילום: גיל אלון

עמוק בבוץ

חלק קטן במרכז הבודהיסטי מוקדש למסעדה. שני שולחנות פנימיים ושניים חיצוניים. מעֵין מרפסת סגורה בתוך גינה. הכל ירוק. תרנגול לבן בעל כרבולת אדומה עומד על הגג וקורא בלי הרף. ריח דשא קצוץ. חוט משוך מקצה לקצה וממנו תלויים דגלונים צבעוניים, נושאים תפילות טיבטיות, המתנופפים ברוח. שש וחצי בערב. שעת המוֹנְסוּן. הגשם לא יורד ולא ניתך – הגשם נוחת, הגשם נופל. איזו עוצמה. ריח גשם וריח דשא קצוץ.

עוד יום גשום. אני אורז, נכנס למונית, פנֵינו אל ההר. אל המנזר הטיבטי ששמו קוֹפָּאן. הדרך איומה. בסופו של דבר הרכב ייתקע. זה אכן מה שקורה. מבוססים בבוץ.

אני קורא לעזרת עוברי-אורח נֶפָּאלִים. יחד אנו דוחפים את המונית. כשהיא נתקעת בפעם השנייה אני מחליט להעמיס את שני התיקים על גבִּי וכתפיי ולהמשיך ברגל. הבוץ חלקלק. העלייה קשה. התנשפות. לפתע תחושה משונה אך כבר מוּכֶּרת. הלב מחסיר פעימה, או שהוא מוסיף פעימה, או שזה משהו שונה לחלוטין. זה המאמץ. או לא. התודעה שלי בוחרת בבהלה כַּתגובה ההולמת.

חולפת מונית נוספת. אני מגיע איתה עד למנזר. מתמקם, מתקלח. בחצר אני רואה את לָאמָה לוּנְדְרוּפּ, ראש המנזר. עדיין אינני מעז לגשת. הוא מסמן לי להתקרב. מחייך ומחזיק בידי. מיד, אבל מיד, מכסה אותי שֶׁקט. רוגָע. נחת. הוא מוביל אותי פנימה למנזר. משוחחים על המצב בישראל. כעבר זמן מה הוא אומר שיש לו פגישה. הוא צריך לעזוב.

אני יוצא חזרה אל החצר. ניגש אלי בחור נֶפָּאלִי. הוא אומר שהוא רוצה לשוחח. הוא צעיר, הוא רוצה לשנות את החברה. הוא נושא מונולוג ארוך. אני מנסה לומר דבר-מה. הוא לא מקשיב. לפתע אני מבין שהוא שיכור. אני נוטש.

האדם כפרי האדמה

מדיטציה. ושוב מדיטציה. עם הבהלה. לא מעניין אותי. אני לא קם. שתבוא הבהלה. שיבוא המוות. אני מוכרח למצוא את זה שצופה בבהלה ולא מזדהה איתה. אותו צופה שהוא הכל. ואני בוכה ובוכה, לא מבהלה, לא מפחד, אלא בתודה למדיטציה על שהיא קיימת.

אחד הגגות של המנזר. עמק קַטְמָנְדוּ נפרשׂ ביופי צובט. השמש שוקעת מאחורי ההרים. עננים אפרפרים יורדים נמוך יותר מן ההרים. היד נעצרת. אני מנסה למצוא מילים. אני לא יכול. השילוב של תכלת, רקיע, אפור-צהוב שקיעה, מרבדים ירוקים ובתים בצבע אדמדם, מסיר כל תקווה לתיאור הולם.

חמש בבוקר. הטקס הטיבטי. אני נכנס להיכל. מתיישב. הטקס מתחיל. עיניי זולגות מיד. משהו בטוּב הלב שכאן מֵמיס.

שיחה ראשונה עם לָאמָה לוּנְדְרוּפּ. איש נמוך ועבה יחסית. קירח. מהלך בקבקבים, ידיו שלובות מאחורי גבו, אוחזות את מפתח חדרו. הוא גר בקומה השנייה מעל לאולם המרכזי. אני נוקש על הדלת המכוסה בד משובץ פרחים. הוא יוצא לקראתי אל המסדרון. אנו מתיישבים ליד שולחן ארוך. אני מציג את עצמי כמְתַרגל זֶן-בודהיזם ושואל מדוע זה חשוב, לפי הבודהיזם הטיבטי, לתרגל את החמלה. לָאמָה לוּנְדְרוּפּ טוען שהחוכמה והחמלה הן כמו אב ואם. שתיהן דרושות להארה.

גם הבודהיזם הטיבטי מאמין ב"סַמְסָרָה", מעגל הלידות והמוות, מעגל של צבירת קָארְמָה חיובית או שלילית. כך, שוב ושוב מתגלגלת נפשו של אדם מחיים לחיים עד לַמטרה הסופית שבה מתרחשת ההתחברות אל המוחלט ואז אין צורך להיוולד מחדש.

וגם במצב העילי הזה, הנִירְווָאנָה, יש אפשרות לבחור לחזור לחיים למרות שאין צורך, זוהי בחירה מתוך חמלה גדולה. זוהי ישות חומלת שבוחרת להיוולד מחדשת למרות שאיננה חייבת, מתוך רצון לעזור ליֶתר הנשמות הבּוּרוֹת. ישוּת כזאת נקראת בּוֹדְהִיסָאטְווָה.

אני ממשיך ושואל מדוע קיים בכלל מעגל סַמְסָרָה זה. למה אי אפשר ליצור מצב שכולם מוארים מלכתחילה. לוּנְדְרוּפּ עונה: אין התחלה ואין סוף. אני מכיר את התשובה הזאת, אבל היא לא מספקת אותי. וכאן הוא מביא לפתע תיאוריה שאני שומע בפעם הראשונה.

לדבריו, בתחילת היוָוצרוּת כדור הארץ, לאחר המים והאוויר, היו כמה דרכים להיוָוצרוּת האדם: דרך אחת היא דרך ההפרָיָה הזוגית המוכרת לנו, הדרך השנייה היא אנשים שבקעו מביצה, והדרך השלישית היא אנשים שבקעו מתוך האדמה. כך, פתאום, מתוך האדמה, נהיה אדם.

וזו, לטענתו, הוכחה לכך שיחסים מיניים אינם נחוצים. מדוע אין נוצרים כך אנשים בימינו?, אני שואל, והוא משיב, כצפוי, בשל הרוע, החמדנות והתשוקה. הוא גם מוסיף וטוען שמספר אינסופי של אלים וישויות אחרות יצר כאן את החיים. בהמשך עוד שאלה בפי: מדוע האנשים כל כך מפחדים למות? ולוּנְדְרוּפּ עונה: בשל המחשבות והרגשות השליליים.