השכנה ממול: טיול בחבל אומבריה באיטליה
אומבריה היא אמנם האחות הצנועה של טוסקנה, אבל גם לה יש מה להציע: נסו את המסעדות בטודי ובפרוג'ה ואל תחמיצו את הכפרים והנופים של הלב הירוק של איטליה
זכויותיו. מדובר בחבל שהוא פנינה תיירותית עשירה בעיירות מימי הביניים הפזורות על ראשי גבעות. עצי ברוש מעטרים את קו הרקיע של אומבריה וחלקות חקלאיות, מטעי זיתים וכרמי גפן יוצרים במישוריה הגליים משבצות נוף ציוריות.
אומבריה עשירה בממצאים מן התקופות האטרוסקית והרומית, לצד הכנסיות הרומנסקיות המתגאות בציורי פרסקו על כתליהן. בעיירותיה הרגועות מצויים מבני ציבור מרשימים, כיכרות מרהיבות, רחובות ציוריים ופינות חמד ליד מזרקה או פסל, שמרחיבים לב תייר.
אומבריה היא "הלב הירוק" של איטליה, ואך טבעי שהיא תציע למבקריה מטבח מגוון, שמגיש למטיילים חגיגה קולינרית. בחרנו להתמקם בבירת החבל פרוג'ה, כי רצינו ליהנות ממטעמי המטבח האומבריאני על יינותיו, בלי להיקלע לדרכים כפריות בשעת ערב, בחיפוש אחר מסעדה. לכן ויתרנו על ההיצע הרב של בתי האירוח הכפריים (agriturismo) והתבססנו במלון "פרושה" (perusia) הממוקם על גבעה, דקות הליכה אחדות ממרכז העיר העתיקה.
בית המלון הציע נוחות במחיר סביר וגם מסעדה בווילה ההיסטורית שבשטחו. רנאטו, רב המלצרים, קיבל את פנינו עם גביע יין נתזים, המוענק לאורחי המלון בערב הראשון לבואם. לשגשוגו של המשך הערב המליץ על יין מתוצרת מקומית, מיקב שעל שפת אגם טרזימנו.
הבקבוק הגיע נישא על עגלה וסביבו ארבעה גביעים וכוס. הפקק הוסר בעדינות והיין נמזג לגביע הראשון. רנאטו הניח ידו על בסיס הגביע והניע אותו במהירות על השולחן כך שהמשקה ליטף את דפנות הגביע כולו. אחר כך מזג את היין לגביע השני והתהליך חזר על עצמו גם עם הגביעים השלישי והרביעי. את היין "המשומש" שפך לכוס, ומזג מן הבקבוק לגביעים, לאחר שקיבל היתר מן הסועד-הטועם. אחרי פתיחה כזאת היינו בטוחים שהגענו למקום הנכון.
תפארתה של הארוחה הייתה על מנות הפרימי (המנה הראשונה). הפסטה אל-דנטה היתה עתירת כמהין והיא הונחה על מצע של גביע דקיק ופריך מפרמזן אפוי. גם הסקונדי (מנה שנייה ועיקרית) לא אכזבו שהרי אומבריה ידועה במנות הבשר שהיא מגישה. אף על פי שמחירי המסעדה היו מעל לממוצע, מצאנו עצמנו חוזרים לשם שני ערבים נוספים.
הטיול התחיל בשעת בוקר. לאחר כוס אספרסו ראשונה, שלגמנו עם הנחיתה בשדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י, יצאנו לכיוון האוטוסטרדה A1. רק לקראת עזיבת חבל לאציו והמעבר לאומבריה התגלו כפרים ועיירות בראשי גבעות, כשקירות המבנים הצפופים ממשיכים בקו המתאר שלהם את הסלעים הנישאים.
היעד הראשון במסענו היה העיירה אורבייטו. העפלנו אל העיר בעקבות השלטים, כשהמטרה היא כיכר הדואומו. הקתדרלה, הבנויה נדבכים של לבנים שחורים ולבנות, נגליתה לפתע במלוא הדרה בין שורות הבתים ברחוב שבו נסענו. רק בהגיענו לכיכר רחבת הידיים זכינו לראות את יופיה המושלם של החזית הגותית, שבוניה עשו שימוש בפסלים, עבודת גילוף באבן ובפסיפס לוחות שיש צבעוניים.
עד היום לא ראינו חזית כה עשירה שכולה יצירת אמנות ססגונית משולבת מפסלים, ציור ועיטורי אבן וטיח. נדרשו 300 שנים כדי להשלים את המלאכה.
גם תוככי הכנסייה אינם מאכזבים (הכניסה בתשלום). שם נגלה חלל עצום, והתקרה נשענת גם היא על עמודי שחור לבן. המקום להשקיע בו זמן הוא הקאפלה של המדונה מסן בריציו עם פרסקו שמיימי המכסה את הכתלים והתקרה ומתאר את אחרית הימים.
אחרי הביקור בכנסייה לא נותר אלא לשוטט ברחובות העיר המוצלים. הרחובות הקרובים לדואומו, כראוי לעיר ימי ביינימית, הם צרים ופה ושם דירות גשרון מחברות בין שני צדי הסמטה. הרחובות המרכזיים טופחו ורבות מן החנויות מציעות חפצי נוי וכלים מקרמיקה מצוירת. חגיגה לעין.
חזרנו לרכב ובחרנו לנסוע מאורבייטו מזרחה, לפרוג'ה, בכביש הנוף SS-79. הדרך מתמזגת עם השיפולים והעקלתונים של הגבעות ומרביתה עוברת בתוך חורש טבעי וחלקה האחר לצד שטחים מעובדים. בתי חווה בודדים נגלים לצד הדרך, והנוסעים במכונית מפנטזים על הרגע שבו יהיה נכס כזה ברשותם.
פרוג'ה היא עיר לא ידידותית לכלי רכב וגם הנווטן
היום שהוקדש לסיור בבירת אומבריה היה יום של הליכה ברגל. מי שמגיע לביקור בן יום בעיר יגלה כי יש למרגלותיה מגרשי חניה ומערכת של מיני-מטרו ופוניקולר המעלים את התייר אל החלק התיירותי.
נכנסנו לעיר דרך אחד השערים שבחומותיה, "ארקו אטרוסקו", והיה בכך כדי להבהיר שמדובר בשער שבסיסו נבנה קודם להשתלטות בני רומא על ארץ המגף. מיד עם הכניסה לפרוג'ה התבררו מאפייניה. רחובות צרים עם בתים הנישאים לארבע וחמש קומות.
בתום העפלה בוויה רוקלי נחשפנו למבנה העצום של הקתדרלה ולכיכר ארבעה בנובמבר. זוהי כיכר רחבת ידיים שבמרכזה מזרקה - פונטנה מג' ורה - הראויה להתבוננות ממושכת. תבליטי האבן של דמויות אנושיות המבצעות מלאכות שונות, מקשטים אותה סביב ומדהימים ביופיים הפשוט.
היה זה יום שמש נעים של חודש מרס ועל מדרגות הדואומו התפרקדו תיירים מעטים ותלמידים רבים, שהרי פרוג'ה היא עיר אוניברסיטאית. אחרים תפסו את כיסאות בתי הקפה של המדרחוב הראשי הרחב, קורסו ונוצ'י. מן העבר האחר של הכיכר ניצב פאלאצו דה פריורי (ארמון אבות המנזר).
הפאלאצו עצום הממדים הוא אחד המבנים המרשימים באיטליה של ימי הביניים. מן הכיכר עולים במדרגות רחבות אל אולם עורכי הדין (סאלה די נוטרי), שקירות העץ שלו מעוטרים בציורים ססגוניים של סיפורי התנ"ך. הארמון שימש גם את הסוחרים ואת הבנקאים שהקימו בורסה כבר ב-1492.
הכניסה אל הארמון מקורסו ונוצ'י מוליכה את הגלריה הלאומית של אומבריה, בקומה השלישית של הארמון. אוסף הציורים המרשים שם מותיר את המבקר פעור פה. רבים מן הנושאים שאובים מהברית החדשה, והציירים בני פרוג'ה נתנו בהם צבעים שספק אם הקדושים נחשפו להם בחייהם. הקווים ברורים ועדינים, וניכרת הכרת האנושי על כל גווניו לצד אהבת הנוף האומבריאני. מעט גלריות אירופיות יכולות להתגאות בצירוף אנין כזה של אוסף ואופן הצגתו. מרשימים במיוחד ציוריו של פרוג'ינו, בכיר ציירי אומבריה, שהיה מורו של הצייר רפאל.
חזרנו אל המדרחוב לכוס קפה ומשם פסענו לקצהו האחר, שם מצויים גני קרדוצ'י, שממרפסת הנוף שלהם נגלה עמק נהר הטיבר.
עוד העפלה הביאה אותנו לדואומו ולארמון הדוכסים בעל החצר המטופחת. מכאן אפשר לטפס לבזיליקה שבקצה ההר (יש גם קרוניות פוניקולר שמטפסות לשם). העדפנו לרדת חזרה למישור, לשרידי התאטרון הרומי ולמרכז הקניות הסמוך לו, כדי להצטייד במתנות. מאיטליה לא חוזרים בידיים ריקות.
גם מן העיר טודי, כ-50 ק"מ מדרום לפרוג'ה, צפינו על הטיבר. קודם לכן סטינו מדרכנו למונטלימונו כדי לנצל את מסלולי ההליכה לגדתו של הנהר השלו בתוככי הפארק הלאומי.
הטיבר כאן אינו מרשים, נהר צנוע הזורם בדממה. שדות חקלאי אומבריה כמעט נושקים לגדותיו ומותירים מקום רק לשביל ההליכה. הצבע הירוק הוא ים תיכוני, זיתי, בשל השמש העזה. אם לא די בכך, אזי עטיפות החטיפים הפזורות לצד השביל מבהירות שאנו רחוקים מאירופה הדוברת גרמנית.
טודי יושבת על פסגת גבעה נישאה, בולטת למרחוק. העיירה עברה בשלב כלשהו מתיחת פנים ומבחינים בכך מיד עם הכניסה אל הרחובות הצרים והקרירים. גם כאן הבתים מתרוממים לגובה של ארבע קומות והרחובות מרוצפי האבן משמשים הולכי רגל וכלי רכב כאחד. אין כמעט רחוב שבו פשוט הולכים ישר קדימה ובקלות. בדרך כלל עולים או יורדים.
כשהגענו השעון הראה 13:00, שעה שמשמעותה הפסקת צהריים וחניה ללא תשלום במשך שעתיים. גם החנויות ולשכת מודיעין יצאו להפסקה וזאת גם השעה הנכונה לתפוס שולחן במסעדה.
מסעדת "קאבור" הבטיחה "מטבח אזורי" - וקיימה. חדר האוכל היה חמים ומלא בסועדים. האיטלקית שלטה ברמה, אם כי היו בה גם תיירים. מנות הפסטה היו תאווה לחך, ופרוסות הפיצה מרגריטה - כאן מכינים אותה דקה-דקה - הבהירו שמדובר בפיצה המקורית. גם הטירמיסו לא אכזב, אם כי תוספת של קוניאק הייתה מיטיבה עמו. והאספרסו היה אספרסו. כמו שצריך.
במרכז העיירה שתי כיכרות. המרכזית שבהן היא פיאצה דה פופולו והיא מוקפת ארמונות, שבחלונותיהם דגלי איטליה-המציינת השנה 150 שנים לאיחודה. ארמון הפריורי תופס את כל החזית הדרומית של הכיכר הרבועה ורחבת הידיים. לצדו ניצב פאלאצו נוסף, ארמון הקפיטן, עם גרם מדרגות מרשים, ומולו מן העבר האחר של הכיכר, ממוקמת הקתדרלה.
כשנכנסים, היא נראית במבט ראשון נקייה מקישוטים מיותרים. אך כאשר מפנים את הראש לאחור מתגלית הרוזטה עם הוויטראז', שכולו מעוטר בפרצופיהם על ילדים תמימים. כל הקיר הפנימי המקיף את הרוזטה והדלתות מעוטר בפרסקו המזכיר את יצירתו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית ומתאר את יום הדין.
העיירה גוביו (Gubbio) שמצפון לפרוג'ה שונה מאחיותיה בכך שהיא ממוקמת על מדרון. היא מוקפת חומה ומשדרת מכל פינה אווירת ימי ביניים. אמניה מתמחים ביצירת כלי קרמיקה ועדות לכך הן החנויות הרבות הפזורות ברחובותיה התלולים.
נאלצנו להזיע כדי להגיע ללב העיר העתיקה, לפיאצה גרנדה, שהיא אכן גדולה ומוקפת משלושה עברים בבניינים מרשימים שהבולט בהם הוא פאלאצו די קונסולי בעל החזית ההדורה. בצד הדרומי של הכיכר המרוצפת לבנים אדומות, ממוקמת מרפסת תצפית נרחבת על העיירה שמתחת ועל נוף הגבעות האינסופי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם