הצינור: אלון הדר מבקר ב"ויטרינה"
"ויטרינה" בתל אביב מציעה מבחר גדול של נקניקיות עם טעמים משודרגים, אבל יש כאלה שבאים לשם רק בשביל הצ'יפס
לשם כך בחרתי בבר הנקניקיות הדנדש "ויטרינה" ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הקונספט של המקום, נקניקיות בשמות של ערים שונות ברחבי העולם, פחות מעניין אותי (לעולם הפאסט פוד המבוסס על עקרונות השיווק להמונים יש חולשה, לדהור על כל גימיק). מה שמרשים הוא המבחר הגדול של הנקניקיות - בשר, עגל, עוף ולבן - מתובלות בסגנונות שונים. אי אפשר לזלול את הכל, ולכן באתי כמה פעמים לדוכן.
אי אפשר לזלול את הכל, ולכן באתי כמה פעמים לדוכן. הנקניקיות נחות במגשים בדלפק מקורר בכניסה. אפשר להזמין אותן בלחמנייה נהדרת, בצק פיצה/פיתה, שמרגישים בו קמח, מים, תנור ולא ומיקרוגל, או בצלחת גדולה, מלווה בבצל מקורמל (בטעם מעט מייפלי) וכרוב כבוש עדין עם המון זרעי קימל ורצועות של פלפל אדום.
ההזמנה הראשונה הייתה כמובן נקניקייה בלחמנייה. יש משהו בפחמימה שמרכך את ההסתערות על הבשר, מאפשר להרטיב אותו ברטבים ומאגד את המיצים הכה טעימים. קרניבור אמיתי אולי היה מוותר על זה, אבל קרניבור אמיתי אולי לא זקוק לנקניקייה אלא לנתח של פורטרהאוס.
קרניבור אמיתי גם לא צריך מתווכים. ועבורי נקניקייה הוא קודם כל סיפור של תיווך. אדם שקוצץ לי הבשר במכונה, מחליט על אחוזי שומן מתאימים, מתבל בעדינות ומכניס הכל לצינור, שהופך למעין כלי בישול.
בעודי מחזיק את הלחמנייה הבנתי שהפחמימה היא לא חזות הכל. קודם כל העסק הזה כל כך נוח לאכילה. בלי סכין ומזלג, אתה פשוט נוגס. מחליט על גודל הביס. והצורה הגלילית של הנקניקייה מאפשרת את הגודל הכי נכון. היא רכה, אבל לא נמעכת. גמישה, אבל לא מסטיק. הנוחות הזו אולי הפכה אותה למאכל כל כך אהוב על הילדים. לנוחות הזו, שבעי אנטרקוטים שכמונו, כולנו מתגעגעים. כמו סטייק משויש, היא לא מחצינה את כמויות השומן. כמו פאסט פוד משובח היא אסתטית.
יש כמובן עניין הטעם, ובויטרינה עוברים את המבחן הזה בהצלחה. פשוט מבינים שם בבשר. נקניקיות הבקר (המבוססות על צוואר פרה, מה שנותן עסיסיות, שומניות וטעם קשוח במידה) דומיננטיות בתפריט.
"מילאנו" (בקר, רוזמרין) הייתה מעולה, הזכירה כמה מדהים ומעודד יכול להיות מפגש של עשבי תיבול עזי טעם עם בשר קשוח. "אקפולקו" עם פלפל הצ‘יפוליטה הבעירה את הפה, אבל שמרה על מרקם אחיד ונקי. ו“וינה“, נקניקייה המבוססת על עגל ויין לבן, שמרה על טעם חד, מרוכז יותר וצלוי מאוד. היא מזכירה בטעמה את הנקניקיות של "כץ“ בלואר
כשהתחלתי להתמלא וביקשתי לעבור לצלחת הבנתי שהבעיה הגדולה של הנקניקיות היא המונוטוניות שלהן. אמנם אפשר לומר את זה על מספר נתחי בשר אחרים כמו סינטה, פילה, חזה, אבל זו שלהן מודגשת בעזרת העיבוד.
יש כאלו שיתאהבו שבפעולה החד ממדית שכולה ללעוס ולשכוח, אבל סכנת השעמום (אולי בגלל זה אנחנו בולעים את האוכל הזה בפאסט פורוורד) מאיימת על כולנו. לכאן באו לעזרה כל העזרים הנלווים. הלחמנייה, הקטשופ המתקתק, חרדל הדיז‘ון הבוער, האיולי המרכך וכמובן הצ‘יפס.
ב“ויטרינה“ הולכים על הצ‘יפס עד הסוף. יש אנשים שבאים לכאן במיוחד עבורו. "חצי חצי“, הם קוראים לו, והוא עשוי מפסים של תפוחי אדמה ובטטות. והטעם? עדין, פריך ודק. בויטרינה מגררים עליו לימון. לא הצ‘יפס הכי טוב בארץ, אבל מלווה מלכה נחמד.
ברז הגולדסטאר המרענן, כמו גם מכונת האספרסו הקטנה של נספרסו (קינוח הנלווה: קוביית שוקולד בייצור ביתי מה זה מפנקת), זרקו את הויטרינה למקומות אחרים. אם הנקניקיות עקפו בסיבוב את כל השרקוטריות האופנתיות שצצו בזמן האחרון, שלא לדבר על אינפלציית דוכני נקניקיות "הגורמה“ לאחר שנים של מדבר (ונקניקיות יחיעם), אז התוספות (ויש אפילו יין) הופכות את בר הנקניקיות הזה למקום שאפשר להגיע אליו במיוחד. לשבת על הדלפק או לארוז בשקית, ללכת לבריכת המים האקולוגית המופלאה בכיכר רבין (שמתם לב שחצי מהדגים נעלמו בשבועות האחרונים?) להשתרע על דק העץ ופשוט לאכול.
ויטרינה, אבן גבירול ,43 תל אביב, 03-6960304.
עוד טעימות בבלוג קולינר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם