ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בארץ

חוף הלילה: מסע בין עכו לנהריה

הציפורן שבקצה הזרת שימשה מדד לא מחייב להערכת המרחק על המפה. באמצעותה הנחנו שהמרחק בין עכו לנהריה הוא כעשרה קילומטרים. זה היה התיכנון המקדים היחיד בטיול הספונטני שלנו, שבו לא היה דבר מתוכנן וידוע מראש. הרי אם נתכנן, משהו לבטח ישתבש. כתבה מתוך מגזין Traveler

הרעיון היה פשוט: לעלות על הרכבת בתל אביב, להגיע לעכו בשעת בין ערביים, לרדת אל חוף הים ולצעוד עליו צפונה עד לנהריה. ההנחה הייתה שעיר היקים הצפונית תופיע אי שם באמצע הלילה. מאחר שצעידה מסוג זה דורשת מידה לא מבוטלת של רוח שטות, פניתי לחברי הטוב, עומר, משוטט כרוני בפני עצמו. עוד בקרון הרכבת צפונה הסכמנו שאף שנקודת הסיום היא נהריה, היעד שלנו הוא למעשה הים עצמו, והמטרה - להתענג על הדרך.

אחרי שעה וקצת על המסילה אנחנו מגיעים לתחנת עכו, מרחק של רבע שעת הליכה מהעיר העתיקה. אם יורדים אל הים, כדאי לעשות זאת במקום הנכון ועל רקע תפאורה מתאימה. הרי הים של עכו הוא ים עם כבוד. הוא הביא עמו במרוצת ההיסטוריה הארוכה של העיר לא רק גלים משתברים ורוחות עזות אלא גם כובשים לא מעטים. העיר בעלת הנמל הנוח פיתתה אותם באמצעות הגישה הקלה שהיא מאפשרת אל מרחבי הגליל ורצועת החוף.

אחרי התמסרות קצרה לחומוסייה מקומית, אנחנו פונים אל השוק. חייו האמיתיים של מקום נגלים לעין בזמן החמקמק שמתחיל לאחר שעות השיא ומסתיים לפני שדממת הלילה משתררת. לרגעי

חסד אלו זכינו בשוק של עכו.
  
דלתות כחולות, תקרה מקומרת ואור נורות צהבהב שוטף את מסדרונות האבן בחלק הצפוני, התיירותי יותר, של השוק. בהמשך הדרך מתגלה בית קפה שקולות רמים וענני נרגילות עולים ממנו. בסמוך לו מצויה חנות ממתקים צבעונית, והמוכר הנלהב מציע לנו מיני מרקחות ושיקויים להגברה של משהו אחד ולהרחקה של משהו אחר.

במרחק כמה צעדים ממנו יש דוכן לממכר כובעי בוקרים מתוצרת סין, שטומן בחובו גם שפע מפתיע וססגוני של קונכיות וצדפים גדולים בעשרה שקלים האחד. יש לנו תחושה שגם הם מתוצרת סין. זהו שוק אמיתי, כזה שיש בו אוצרות.

בשעה שהשמש מתחילה לשקוע, אנו חולפים על פני ח'אן אל־עומדאן, שביקור בעכו אינו שלם בלעדיו. הערב שעריו סגורים, ופיגומי ברזל הניצבים לצדו מעידים שהוא זוכה למתיחת פנים קלה. פונדק הדרכים, שידע ימים שוקקים וגדושי צבעים, שפות וסחורות, הוקם על ידי העותמאנים בסוף המאה ה־18. גם כיום הוא יודע להרשים את המבקרים בעמודי הגרניט היפים שלו.
  
האם אנחנו יכולים לתעות בכוונה תחילה? נראה שניסיוננו עלה יפה. אנו הולכים בטל בסמטאות הצרות, המחשיכות, ונתקלים מדי פעם בחומת הים הדרומית הגבוהה והאימתנית. רוכב אופניים כבן 14 מקיף אותנו הלוך וסוב ומבקש שנצלמו.

"למה?"

"מה זה למה? בשביל שיהיה תמונה," הוא מצהיר אמת שאי אפשר לחלוק עליה.

אנחנו מצלמים אותו על אופניו, שנראים כמו מחווה זולה לאופנועי הקוסטום האמריקניים של שנות השבעים. הוא מרגיש איתם כמו מלך. ברגע זה, על אופניו המוזהבים, עם הפאייטים שמשתלשלים מהם ומתנופפים ברוח, ועם שני אנשים שמתעדים אותו במצלמותיהם - הוא אכן מלך.

ממשיכים הלאה. מוזיקה ערבית מחרישת אוזניים עולה מנמל עכו הקטן, שמסעדות דגים חובקות אותו. בין סירות הדייגים הריקות חגה במעגלים אינסופיים סירה שכל-כולה נורות צבעוניות, סירנת משטרה יבבנית ומוזיקה רועשת שבוקעת מרמקולים ענקיים המצויים בירכתיה. בכל סיבוב היא מעלה ומורידה משפחות שמגיעות לשוט בתוך הנמל הקטן, בלי לצאת אל הים הגדול, ומסתפקות בדוגמית הזאת של הים. לא שבאמת ציפינו, אבל אפילו הסירנה היא לא באמת סירנה של הים.

הגיע הזמן להתחיל לצעוד לכיוון החוף. השעה כבר שמונה בערב ואין לנו מושג כמה זמן אורכת ההליכה מכאן עד לנהריה. יש משהו מרגש בחוסר הידיעה. האם קו החוף עביר ופנוי ממכשולים? אנו פונים צפונה, מחפשים פתח יציאה מהחומות אל הטבע החשוך.

צעיר מוסלמי, אדוק לפי מלבושיו, חולף ליד אנדרטה שלצד החוף, פונה לדוכן קטן שאדים מיתמרים ממנו וקונה מנת גרגירי חומוס חמים. לידו עומדות בנותיו, תאומות כבנות ארבע. לרגליהן נעלי התעמלות קטנטנות שבסוליותיהן מהבהבות נורות בשלל צבעים. אנחנו שואלים אותו היכן הכי נוח לרדת לים.

"לאן אתם צריכים להגיע?"

"לנהריה."

"נהריה" הוא מגלגל באיטיות את המילה בהטעמה מלאת חשיבות. "נהריה זה לא רחוק. 40 דקות הליכה אם לא תעצרו בדרך."

"איך 40 דקות? אתה בטוח? לפי המפה זה בערך עשרה קילומטרים."

"אני יודע טוב מאוד," הוא צוחק. "אני קבלן מדידות. עובד עם כל הגדולים. אני חייב לדעת."

40 דקות מאוחר יותר, אורותיהן של השכונות הצפוניות של עכו עדיין מלווים אותנו. החוף המסולע־מצולק והחושך מקשים את ההליכה. אנחנו מקללים וצוחקים.

הדרך מפגישה אותנו עם מפרצים קטנים וגם עם כמה דייגים שצצים משום מקום, נטועים לצד חכתם ללא ניע. לאט־לאט אנו מותירים את העיר על סאונה ואורותיה מאחור. החושך הופך להיות סמיך, ורק אינספור הנקודות הכתומות שיוצרות את התוואי של חיפה - שנראית מכאן מפלצתית - משמשות לנו עוגן.

אין כבר מגלי ארצות כי אין מה לגלות, וגם לא נותרה כמעט בשום מקום טרה אינקוגניטה ("ארץ לא נודעת", בלטינית), אבל גם הים שבין עכו לנהריה טוב לנו עכשיו, ועדיף על אפשרויות אחרות, בהן בהייה במסך מרצד.

הים שחור ועכו נמצאת הרבה מאחור. נדמה שאין כאן נפש חיה, אבל אם מתבוננים היטב מגלים זוגות חבויים במכוניתם או קצת מחוץ לה. כנראה מפגשים אסורים, אבל בואו לא נכליל. ויש גם הולכי בטל שנעים באופן חשוד. אולי הם מוסרים זה לזה חבילות קטנות בחסות החשיכה. ואולי זה רק הדמיון המתעתע שלנו.

לפתע מופיע רכב שטח עם שני שוטרים שדורשים לדעת מה יעדנו. לאחר שאנו מסבירים להם, הם מרימים גבה, מחייכים ונוסעים לדרכם. "אם נתחיל לחפש יעדים ומטרות, נמצא את עצמנו מחר תולים על לוח שעם רשימה של הישגים פיננסיים לעשר השנים הקרובות," אני אומר לעומר. הוא מגחך וממשיך לצעוד. יש משהו מרתק בהליכה שלו. מצד אחד, הוא צועד מהר, בקצב אחיד. מצד אחר, מי שמכירו היטב יודע שיעד של ממש אין לו. הליכתו הנמרצת מסווה נפש של משוטט אמיתי, שותף מושלם לטיולים כאלה.

אחרי כשעתיים של הליכה אנו מגיעים אל המקום שחיפשנו, בלי לדעת על קיומו כלל. בטיול מסוג זה הוא חייב להופיע: מפרץ פרטי, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. המפרץ הפרטי, השוכן בסמוך למושב שבי ציון, סכור היטב משני עבריו באמצעות זרועות סלע, עתיר צדפים ומנצנץ לאורו הקלוש של חצי ירח.

אמנם קר בחוץ, ונדמה שיהיה זה יותר מטיפשי להיכנס למים, אבל אנו פושטים את הבגדים וקופצים פנימה. הים הצפוני מפתיע לטובה ועוטף אותנו במים חמימים ‏(יחסית‏). אנחנו משתכשכים אגב אנחות ונהמות רמות, בעוד שרירי הגב והרגליים שולחים למוח מסרים של תודה. אבל המוח לא קולט כלום. גם הוא מצוי ברפיון כללי. אין כלום בעולם חוץ מהמפרץ המחבק הזה.

רק כשהקור מתחיל לחדור לעצמות, אנחנו מבינים שצריך להמשיך. מכאן כבר אפשר לראות את אורותיה של נהריה, אבל כמו שכל נווט מתחיל יודע היטב - נצנוצי אורות בלילה חשוך יכולים לתעתע.

רכס כורכר גבוה עולה ומופיע, שבילים חוצים אותו. אנו מטפסים, ואז, באחת, אור יקרות לבן מסנוור אותנו. לעינינו מתגלה פארק מטופח אדיר ממדים. שלט עירוני מעיד שהגענו לנהריה. שבילי הפארק מצוחצחים, מדשאותיו בוהקות בירוק עז, ספסליו הלבנים מזמינים. רק דבר אחד חסר בסצנה הזאת: בני אדם.

"זו רק תפאורה של עיר," אני מנחש.

"לא. זו עיר דמה, בשביל ניסויים אטומיים," קובע עומר. אכן, הרפיון הגופני והשכלי נותן את אותותיו. ואז, מאחד השבילים גולש לעברנו במהירות רוכב אופניים.

"מזל שראיתי אתכם," הוא אומר ברצינות. "עוד דקה אני נועל את הפארק."

"נועלים פה את הפארקים?" אנחנו שואלים.

"ברור," אומר הצעיר, מעין גרסה אורבנית של שומר יערות.
  
"תגיד, הטיילת של נהריה תהיה פתוחה או שגם אותה נועלים"?

"פתוחה, פתוחה", הוא עונה בכובד ראש.

אחרי כחצי שעת הליכה, הטיילת של נהריה נפרשת לפנינו ומתגלה כאחת מטיילות החוף היפות בארץ. הכל בה לבן, עיצובה מוקפד. היא נקייה, פתוחה אל הים, נושקת לו. לא כמו זו של עכו, הסכורה בחומת אבן נמוכה ומקוממת.

ואז גם מופיעים הפאבים, המועדונים, המסעדות. בבת אחת העירוניות מכה בנו. אחרי יותר משלוש שעות הליכה בחופים שוממים וחשוכים, עודף הגירויים מסנוור אותנו. צעירים וצעירות בני עשרה, מהדסים אנה ואנה במיטב מחלצותיהם, ממלאים את האוויר בריחות בושם עזים והורמונים.

השירים של שרית חדד מתערבלים במיקס לא הגיוני עם שיריו של בוב מארלי. אנחנו יושבים מול הים באוויר הקריר של חצות וקצת, ומוזגים אל תוכנו אלכוהול לקינוח.

עומר מצלם עדר של נערות צווחניות שמתגודד בסמוך. הן קולטות אותנו ונמלטות, כמו להקת זברות שהבחינה בטורף. רק אחת נותרת על עומדה, חוככת בדעתה, ואז פונה אלינו בצעדים מהירים. "תמחק את התמונות שלנו מיד!" היא פוקדת. "אם לא - אני אקרא למשטרה". חברותיה מציצות בה ממרחק בטוח. אנחנו מגחכים קלות ואומץ לבה מתפוגג מיד. הנה עוד יתרון בלעבור את גיל 40: אתה כבר לא מפחד מנערות זועמות.

מכאן, בכוחות אחרונים, אנחנו מזדחלים אל שדרות הגעתון, שקרויות על שמו של הנחל הקלוש שזורם במרכזן. לא מעט נביעות מלוות אותו ממקורותיו בדרכו אל הים, אך רובן משמשות להשקיה. למרות זאת, גם בזרזיפיותו הוא מענג, מציף אותנו בנוסטלגיה של טיולי ילדות.

לנהריה אין עבר. יש לה נוסטלגיה שעדיין מתרפקים עליה. אפילו הכרכרות המפורסמות חזרו אל העיר, והן חגות בה בחודשי הקיץ. במקום עגלונים נוהגות בהן צעירות שלובשות לבן מכף רגל ועד ראש. הכרכרות עצמן, אגב, נבנו על ידי יצרן כרכרות אמריקני מבני אמיש.

גם אם היא לא תמיד נראית כך, נהריה היא קלאסה: עיירת קיט על הים, שהוקמה בשנת 1934 כמושבה חקלאית על ידי עולים בני המעמד הבינוני מגרמניה ‏(יקים, בלשון פחות מכובסת‏). היא נחשבה בירת הגליל המערבי, ורבים מיישובי האזור היגרו אליה. כיום היא מאכלסת 60,000 תושבים.

אנו נכנסים עמוק אל תוך העיר, מותירים את הים מאחור. המראה הכמו־הוליוודי של הטיילת מתחלף במראה של רחובות קשי יום, עם נערים ששתו קצת יותר מדי, חתול מרוט, ואפילו הומלסים, ליתר דיוק שניים, שבוהים בחלון ראווה של חנות למוצרי אלקטרוניקה ומתמקדים במשחק כדורגל נטול קול שנשקף מעברו האחר של החלון.

אנחנו הולכים לכיוון תחנת הרכבת, שמחים לגלות אגב שיחה מקרית עם שומר סף של אחד המועדונים, שמדי שעה יוצאת רכבת לכיוון תל אביב, גם באמצע הלילה.

כמעט שתיים אחר חצות. אנו ממשיכים בשדרות הגעתון מזרחה. על המדרכה יושבים גבר ואישה בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, לבושם מוקפד. לידם נח אופנוע הארלי דווידסון ענקי. הוא מרהיב בעיצובו החדשני, כאילו הגיח מן העתיד. אנחנו מבקשים רשות לצלמו. "צלם, צלם את הזבל הזה," מסנן הבחור במבטא רוסי כבד.

"למה זבל?"

"כבר פעם שנייה השבוע שהוא נתקע לי. זה הארלי זה? היום הכל עושים ביפן או בסין. זה לא הארלי של פעם. רק יפה, אבל לא שווה."

חברתו מהנהנת בהסכמה ומוסיפה קללה ברוסית. אנחנו שותקים בהבנה. אני נזכר בנער האופניים מעכו. מעניין מה הוא עושה עכשיו. כנראה רוכב בצחוק גדול בין סמטאות השוק החשוכות, ללא מטרה. סתם כך, מאושר.

להזמנת גיליון היכרות של מגזין טרוולר התקשרו 03-7642122.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...