שפוך אהבתך על הגויים
במשך כשבועיים התכנסו מדי בוקר יהודייה, מוסלמית ונוצרייה. זו היתה תחילתה של שותפות לתפילה בין שלוש נשים מישראל, פלסטין וגרמניה. ישבנו והתפללנו תפילה שקטה עבור העולם. כמדי שנה, גם הערב תערוך אמה שם-בה אילון טקס אלטרנטיבי ליום השואה
חזרתי משם לפני כמה שבועות ואני ממשיכה לשבת ולהתחבר לנשים היקרות הללו ולעולם בדרך הזו. היוזמת לקבוצת התפילה הזו היתה החברה הגרמנייה בקבוצה. שמה לוסיאנה, ולפני כשנה התגלה אצלה סרטן השד. "מאז שאני חולה החיים שלי נהיו מעניינים", היא מספרת. "התחלתי לחקור ממה אני חולה, התחלתי להתעניין במהות של הריפוי.
"בעבודה שלי כמלווה רוחנית לחולים סופניים אני מכירה מקרוב אנשים רבים שהמחלה היוותה עבורם הזדמנות להתעורר, הזדמנות לרפא לא רק את המחלה אלא את שורש החיים".
אבל לוסיאנה גילתה משהו נוסף. הריפוי של עצמה היה כרוך באופן הדוק ביכולת שלה לראות ולחזות אפשרות של ריפוי בעולם. בגלל זה היא ביקשה מאנשים שרוצים לחבור אליה להצטרף לקבוצת תפילה. מעניין שבקבוצת התפילה הזאת התחברנו שלוש נציגות של עמים שגורלם כרוך זה בזה בצורה טראגית.
לפני התפילה דיברנו על מה שקורה בעולם. הדליפה הרדיואקטיבית ביפן, המהפכות בעולם הערבי, הפיגוע בירושלים, האירועים בעזה. במהלך התפילה ניסינו לראות איפה זה בתוכנו. איפה נמצא הרודן בתוכי? איפה נמצא המהפכן בתוכי? איפה נמצאת האנרגיה הרדיואקטיבית בתוכי? איפה נמצאת בתוכי רעידת האדמה?
ניסינו לרפא בתוכנו את הדברים שקורים בעולם ודרך העבודה הפנימית לשלוח ריפוי גם למקומות שונים על פני האדמה. שלוש נשים יושבות ביחד – נציגות של שלושה לאומים. היה משהו יפה בשותפות הזו בהתכווננות המשותפת.
מדי שנה אני עורכת טקס "אחר" ביום השואה. טקס ששותפים לו יהודים, גרמנים וערבים. הטקס נולד מתוך התחושה שזיכרון השואה משפיע באופן עמוק על מי שאנחנו עכשיו, ועל מי שאנחנו יכולים להיות בעתיד.
הטקס נולד מתוך התחושה שיש לנו אחריות האחד כלפי השני כיחידים וכאומות, ושביחד אנחנו יכולים להסתכל עמוק על מה שקרה ולחולל שינוי. אחד ממקורות ההשראה של הטקס הזה הוא ספרו של אברהם בורג "לנצח את היטלר". בספר מנתח בורג את השפעת השואה על החברה הישראלית כיום וקרא להתעוררות:
"אין זה ספר היסטוריה. אינני פרשן של העבר. נגיעותיי בעבר נעשו אך כצורך חיוני להבין את גידולו של ההווה. אין זה עוד כתב אישום נגד היטלר וחבר מרעיו. זה הסיפור שלנו אחרי רוע מעלליהם. השואה והשפטים
בספרו קורא בורג לכינון של טקס אחר ביום השואה: "זה יהיה יום ה'לא עוד'. לא עוד אלימות, לא עוד שנאת זרים, לא עוד אפליה, ולא עוד גזענות. ביחד נלמד על שואותיהם של אחרים, נבין את מקורות האלימות והתוקפנות ואת הדרכים להדברתן.
"נילחם בעריצות ונתחייב לצדק לשוויון ולשלום. נישבע שוב ושוב ש'לא עוד' זה לא עוד לכולם, לאף אחד זה לא יקרה שוב באף מקום בשום דרך.. זה יהיה היום שבו כל תפילות ישראל תשאנה מילים אחרות. לא עוד 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו' אלא כמנהגה של הגדה גרמנית מן המאה השש עשרה: 'שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך קוראים'".
כבר כילדה נמשכתי לקרוא ספרים על השואה. למרות שגדלתי בסביבה חילונית הייתי ילדה שהאמינה באלוהים והאמינה בטוב שקיים בתוך בני האדם. לימוד השואה העלה שאלות קשות. שאלות של אמונה ושאלות על טבע האדם.
השואה מעוררת השתאות אל מול האכזריות כתופעה המונית, אל מול האטימות האנושית לנוכח סבל, אל מול ההליכה העיוורת אחרי מנהיג. כשהמשכתי לחקור את השואה היא עוררה בי השתאות גם אל מול גילויים של אנושיות עמוקה ושמירה על צלם אלוהים בתקופה הקשה הזו.
השואה עוררה בי גם פחד. במיוחד כילדה צעירה שנחשפה לסרטים, דימויים ותמונות שחלחלו לתוך החלומות שלי. אני זוכרת את עצמי מתעוררת בלילות בגלל סיוטים. רואה את עצמי מסתתרת בבונקרים, שומעת את הנאצים צועקים ליד מקום מחבואי, חווה את עצמי משותקת מפחד.
בספר משלי ישנם שני פסוקים בהם מוזכרת המילה שואה בצימוד למילה פחד: "בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם" "אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא".
הפחד משתק אותנו. פחד מפני העבר שעלינו להתמודד איתו ופחד מפני העתיד. האם נוכל להישבע שלא עוד? כיצד נוכל להתגבר על השיתוק שזיכרון השואה מעורר בנו? האם אפשר לא לפחד מהפחד? להתבונן על הפחד אבל לא להיכנע לו ולא לפעול מתוכו?
כשאמא שלי חלתה בסרטן לפני שלוש עשרה שנים היא קבעה לעצמה מוטו: "שהפחד לא יהיה המורה שלי". היו החלטות רציניות שהיה עליה להחליט. החלטות של חיים ומוות. היו המלצות של רופאים. הפחד היה שם. אי אפשר היה להתכחש לו, אבל היא בחרה לא לפעול מתוכו אלא לחקור ולהתייעץ ולפעול בסופו של דבר מתוך העצה של הקול הפנימי שלה.
הקול הזה עזר לה לבחור בחירות אמיצות ולחיות חיים ארוכים ומלאים הרבה מעבר לכל התחזיות הרפואיות. אני מנסה ללמוד ממנה ונזכרת במוטו הזה פעמים רבות: "שהפחד לא יהיה המורה שלי".
אני מנסה להסתכל על זה גם ברמה הגלובלית. עד כמה הפחד מפעיל אותנו כאומה, כיהודים רדופי טראומת השואה. עד כמה המלחמה שלנו בערבים מופעלת מתוך הפחד שלנו כאומה שעמדה במלחמת העולם השנייה על סף הכחדה? מה יכול לגרום לנו לבחור מחדש שהפחד לא יהיה המורה שלנו?
"אני גם לא פוחדת. אני שלווה כל כך. לפעמים אני מרגישה כאילו אני עומדת בצריח של היכל ההיסטוריה ומביטה למרחקים. ואת פרק ההיסטוריה שאנחנו חיים עכשיו אני מסוגלת לחיות עד תומו בלי להישבר. אני יודעת בדיוק מה קורה וראשי צלול לחלוטין. לפעמים אני חשה כאילו שכבת אפר מכסה את ליבי. ולפעמים אני מרגישה כאילו פניי נובלים ומתמוססים לנגד עיניי ושנות ההיסטוריה עוברות על פניי וצונחות זו אחר זו לתהום והכול מתפרק ומתמוסס ולבי מתרוקן.
"אלה רגעים חולפים ואחריהם אני חוזרת ומוצאת את עצמי וראשי נעשה צלול ושוב אני מסוגלת לשאת את מה שעובר עלינו בלי שאכרע תחת הנטל. כי מי שמתחיל ללכת בדרכו של אלוהים ממשיך ללכת בה וכל חייו הם הליכה אחת גדולה. מין תחושה מופלאה".
את המילים הללו כתבה אתי הילסום, שמהווה מקור השראה נוסף לטקס. אתי היתה אישה יהודייה שחיה בהולנד ונרצחה באושוויץ. קטעים מהיומנים שלה לוקטו בספר שתורגם בעברית תחת הכותרת "השמים שבתוכי".
ועוד היא כותבת על ההתמודדות עם הסבל, מילים שכל כך רלוונטיות לזמן הזה שבו אנחנו חיים:
"פעם אחת זה היטלר פעם אחרת איבן האיום, פעם זאת כניעה, פעם מלחמה או רעידת אדמה או מגפה או רעב. בסיכומו של דבר מה שחשוב הוא איך האדם נושא בסבל, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים, איך הוא עומד בו ומעכל אותו, והאם הוא מצליח לצאת ממנו כשפינה אחת קטנה בנפשו נותרת שלמה ולא פגועה".
זו יומרה גדולה לנסות לרפא את השואה ואת השפעתה על חיינו. לנסות למצוא את אותה הנקודה הקטנה בנפשנו אשר נותרה שלמה ולא פגועה. עצם האמון בריפוי, עצם האמונה שקיימת אותה הנקודה הם תעוזה וקריאת כיוון.
בטקס האחרון פנתה אלינו אישה יהודייה שנכחה בטקס. הדמעות זרמו מעיניה והיא סיפרה שמעולם לא חוותה את הכאב של השואה באופן עמוק כל כך. היא ספרה שדווקא בגלל ההתבוננות הפנימית, הניגונים והמרחב הבטוח היא יכלה לפתוח את הלב שלה לכאב, לתת לסבל משכן בתוכה.
בגלל שהיה בניגונים ממד של נחמה היא יכלה להרגיש את האימה בצורה כל כך עמוקה. יש משהו מרפא ביכולת לשאת את הסבל ולהתמיר אותו. אתי כותבת על כך:
"תני לעצב את כל המרחב וההגנה הנחוצים לו, משום שאם כל אחד יישא את העצב בכנות בבגרות ובנאמנות, יופחת הכאב שכעת ממלא את העולם, אבל אם אינך מפנה מקום ראוי לצערך שלך, ובמקום כך משאיר מקום רב בתוכך לשנאה ולמחשבות נקם, אשר יגרמו כאב לאחר, אזי לנצח לא יפסק הכאב בעולמנו אלא יוגבר".
ועוד ציטוט שאתי כתבה ממחנה הריכוז:
"כשהייתי שוכבת בלילות על דרגשי, בין נשים ונערות נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש, מתהפכות על משכבן, שבשעות היום היו אומרות: 'אני לא רוצה לחשוב', 'אני לא רוצה לחוש', 'אני עוד אשתגע', בלילות היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום והייתי שוכבת ערה, והמאורעות והרשמים הרבים מדי של יום ארוך מדי היו עוברים לנגד עיניי והייתי אומרת בליבי: 'מי ייתן ואהיה הלב החושב של המחנה. אני רוצה לחזור ולהיות הלב החושב של מחנה ריכוז שלם'".
להיות הלב החושב של המחנה פרושו להתגבר על הפחד להרגיש. להעז להרגיש את הכאב ולהעז לחשוב באופן עצמאי. אנחנו חיים בתרבות שבה המוח מנותק מהלב. אתי מציעה לנו ביטוי שמזכיר לנו מצב שבו הלב בעצמו חושב, שיש בו תבונה.
בטקס המשותף ניתן מקום לכאב, אבל ניתן גם מקום גם לתקווה לעתיד אחר. נעורר את רגש האחריות שלנו כלפי אפשרות של תקווה שכזו. נמצא מחדש את החיבור שלנו לשורש החיים ולמחויבות לחיים עצמם, וננסה להיות הלב החושב של המחנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם