ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

היפי אקטיבי: כשפסטיבל היפי פוגש מציאות קפיטליסטית

אנחנו מדינה של סטאראפיסטים והייטקיסטים, המשכורת הממוצעת גבוהה בהרבה משל התאילנדים, ובכל זאת מצב החברה והחיוכים אצלנו על הפנים. נגה פסו, היפית חסרת תקנה, מקווה שפסטיבל אקטיביזם יצור כאן מציאות אחרת

חודשים רציתי להאמין שזה אפשרי. להקים פסטיבל ללא כוונות רווח, שמתבסס על תרומות ועל השתתפותם של באי הפסטיבל. אבל כדי לקיים את הפסטיבל במתכונתו הנוכחית, כפי שהתקיים בשנה שעברה - ללא מכירת כרטיסים או עלות כניסה - יש לצאת מנקודת הנחה שמי שיכול ישים כסף ב"כובע הקסמים".

בכך אולי נוכל ליצור מציאות חדשה בה אנחנו לא צורכים כסף אלא מידע אקטיביסטי דרך העמותות, הארגונים והאנשים "אקטיביסטים" המגיעים לפסטיבל. בכך אולי נוכל להעצים את הפעילות החברתית-סביבתית-ירוקה או בקיצור אקטיביסטית, בארץ.

אני יודעת שזה אפשרי. ב-2004 גרתי בתאילנד, זה אולי נשמע נהנתני, אבל זה לא. למרות שגרתי בדירה הממוזגת היחידה בעיר, נהנתנות לא רכשתי בכסף. לא ביקשתי מזגן, פינקו אותי מראש כי הייתי המורה לאנגלית הזרה הראשונה בעיר, והתלמידים היו באים להתנחל בחדרון הממוזג שלי בזמן שאני יצאתי להסתובב בחוץ.

כשחזרתי הם כבר לא היו, תמיד השאירו אחריהם בלגן, אבל לפעמים גם מוביל שעשו או הזמנה לארוחת ערב בפתק שהשאירו. בתחילת השהות שלי במציאות החדשה ההיא לא הבנתי למה.

תאילנד היא אמנם מדינת עולם שלישי, עולם כושל כלכלית, עני. אבל לעומת זאת זה עולם עשיר באושרם של התושבים. כולם מחייכים, תמיד. גם כשיש בצורת ולמרות שאין כסף. בכלל, מי צריך שם כסף?! על הגזר למרק משלמים בשקית אורז וגם על מחברות לבית ספר.

את ההסעה לבית ספר הבית ספר מממן, וגם את החינוך. כל מה שלי נשאר היה ללבוש שמלות ממשי. למרות שלא לבשתי שמלות עד אז, גם לזה התרגלתי. את השמלות קיבלתי ממורה אחרת, ואת האוכל

בקפיטריה קניתי ממוכר בתמורה לשיעורי טניס שלימדתי את הבת שלו.

כשהצעתי ללמד את בתו בחינם הוא הזדעזע. אין בחינם בתאילנד, אבל יש בהמון אהבה. הוא רצה לתת תמורה לאשר קיבל ואני הבנתי שכמעט והזקתי לכלכלת התן וקח של התאילנדים. למדתי שככה זה בתאילנד - נותנים ומקבלים בחזרה.

החיים בתאילנד הוכיחו לי שאפשר אחרת. אני לא זוכרת שהוצאתי כסף מהבנק, אני אפילו לא יודעת אם היה כספומט בעיר, לא היה לי ארנק וגם לא כסף בכיסים. עם זאת קיבלתי מה שרציתי, לא הרגשתי שחסר לי כלום, להפך. נתתי שיעורים באנגלית, בטניס, בחשבון ואפילו במחשבים. מעבר לאוכל בקפיטריה, קיבלתי בתמורה שיעור חשוב הרבה יותר.

התקופה ההיא היוותה בשבילי שיעור בכלכלה וחברה שלא מלמדים במדינתנו בה הכלכלה משגשגת והחברה יענו מתוקנת. אנחנו מדינה של סטאראפיסטים והייטקיסטים, המשכורת הממוצעת גבוהה בהרבה משל התאילנדים, ובכל זאת מצב החברה והחיוכים, על הפנים.

חזרתי לארץ ותאילנד נשארה חלום רחוק. לצערי אני כבר לא יכולה לקבל דברים בתמורה לשיעורים שאתן, אחרת הייתי נותנת שיעורים בתמורה להגברה, אוכל ועוד, בכדי לקיים את הפסטיבל. אבל פה בארץ המציאות שונה, צריך כסף.

חודשים רציתי להאמין שאפשר להקים פסטיבל מבלי לערב כסף, אולי אני היפית חסרת תקנה ואולי חלמתי בהקיץ על תאילנד. אבל מהחלום הזה אני לא רוצה להתעורר. בעזרת "פסטיבל אקטיביזם" , שיתקיים במהלך מאי, אני מקווה שנוכל ליצור מציאות חדשה, להאמין שלא רק בתאילנד אפשר. ואם נאמין ונתרם למען המטרה, גם נצליח - כי ביחד יוצרים מציאות, אחרת.

לאתר הפסטיבל

ולתרומות

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...