בדיקה שווה זהב: על סיקיזם ויהדות
מקדש הזהב השוכן בעיר אמריצר שבחבל פנג'אב הוא אחד ממקומות התיירות היותר פופולריים בקרב ישראלים בהודו. אבל מה אנחנו באמת יודעים עליו ועל דת הסיקיזם שייסדה אותו ועד כמה אנחנו מודעים לדמיון הרב בינה לבין היהדות?
אחד האתרים שמטיילים ישראלים מרבים לפקוד בהודו הוא מקדש הזהב שנמצא באמריצר. ועם זאת, מעטים מכירים את הדת שייסדה את מקדש הזהב, הדת שהיא בעיניי הקרובה ביותר ליהודית, ושתואמת
את דת הסיקים (סיקים = תלמידים) ייסד גורו נאנאק בצפון הודו לפני כחמש מאות שנים. הסיקיזם ממזג יסודות מההינדואיזם ומהאסלאם. נזכיר את הסיפור המפורסם על ברנרד שאו, שפנתה אליו מלכת יופי והציעה לו להתחתן אתה כדי שלילדיהם יהיו היופי שלה והחכמה שלו, ואילו שאו, בתגובה, השיב לה שהוא חושש מהמצב ההפוך: שלילדיהם יהיו היופי שלו והחכמה שלה.
נראה אפוא שגורו נאנאק הצליח לקחת מכל אחת מהדתות האלה את הטוב שבה ולהשתחרר מהמטענים השליליים שלה. הוא השתחרר מהאלילות של ההינדואיזם והפיץ את ה'ניראנְג'אני” (“פולחן לאל אחד ויחיד חסר צורה”).
בדומה ליהדות, גם הסיקים מאמינים באלוהים שמשגיח על המציאות ומכוון אותה, וכמו הקבלה, רואים בבריאת העולם ביטוי של רצון האל (ראו הקדמתו של רבי חיים ויטל ל”עץ חיים”). נאנאק אף האמין בשוויון בין בני האדם ויצא נגד מערכת הקאסטות המבוססת על ההנחה שיש שכבות שלמות בחברה, שאסור לבוא אתן במגע ושנדונו לעסוק בעבודות פרך כל ימיהן.
גם בנושא חשיבות העשייה וחיי המשפחה נבדלים הסיקים מההינדים. הסיקים יצאו נגד הפסיביות של היוגים המקדישים את חייהם להתנזרות ולמדיטציה. שלושת עמודי התווך של הסיקזים הם אפוא “נאם ג”אפו” (לזכור את שם האל ולשנן אותו), “קירט קרני” (לעבוד ולהתפרנס בכבוד), “ואנד קאי שאקו” (מתן צדקה).
מהאסלאם הם נבדלים בסבלנותם הדתית – אין בסיקיזם מושג של גי'האד במובן מלחמה דתית. על פי נאנאק, קהל עובדי האלוהים אינו כולל רק את מי שמזהה עצמו סיקי אלא כל אדם שחי על פי היסודות המכוונת של החיים ושל האמונה, ולא חשוב לאיזה דת הוא שייך.
האמונה באל אחד, על פי נאנאק, היא יסוד המאחד את האנושות כולה, משום שהאלוהים האחד הוא האלוהים של כל בני האנוש, וכל מי שמאמין באלוהים אחד, מאמין למעשה באותו האל.
ברוח זה כתב הרמב"ם על מעמדו של האסלאם: “אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל... והם מייחדים לאל יתעלה יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי” (רמב"ם תשובה תמח). לעומת זאת, ידוע כמה שפיכות דמים ומלחמות נגרמו בשם האלוהים, על בסיס תפיסות כמו אלו של אוגוסטינוס, שטען ש”אין ישועה מחוץ לכנסייה” (extra ecclesia nulla salus, ) וכמובן, לא די להיות בכנסייה אלא בכנסייה הנכונה.
הדגשים של היסודות הללו הם אולי הסיבה לגורל ההיסטורי המשותף ליהודים ולסיקים. אף על פי שהסיקים הם מיעוט קטן ונרדף בהודו, הם בולטים ומצליחים במגוון רב של תחומים במדינה בה הם חיים.
הרב אליהו בן-אמוזג (1900-1823) היה רב ומקובל באיטליה. ספרו “ישראל והאנושות” מתאר את תפיסתו בנושא יחסי ישראל והעמים. בעיניו, היהדות הינה מקור ובסיס לדת עולמית שצריכה להיות בנויה על היסודות של שבע מצוות בני נח (תלמוד בבלי, סנהדרין נו ע"א) הכוללים בין היתר את הדרישה להקים מערכת משפט ואת האיסור על האלילות, העריות, הרצח והגנבה.
במידה רבה, חלק מהיסודות האלה התפשטו דרך היהדות על ידי הדתות שצמחו ממנה – הנצרות והאסלאם. בן-אמוזג פירש את הפסוק המסיים את ספרי הנביאים: “וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם” (מלאכי ג,כד) כתיאור היחסים בין שלוש הדתות באחרית הימים/בעתיד (ישראל והאנושות, עמ” 37).
ב-2005 הגיעה קבוצה של מנהיגי הסיקים לביקור בישראל. אחת ממטרות הביקור היתה ללמוד ולראות כיצד הצליחה היהדות, מהדתות הוותיקות בעולם, להעביר את מורשתה מדור לדור. רושם מיוחד הותירה בהם סעודת השבת בביתו של הרב שארחם, ידידי אלון גושן.
המנהיג הסיקי, מוהינדר סינג' ג'י, עמד בדבריו על המשמעות המיוחדת של סעודת השבת, שאינה רק רעיון רוחני או אמירה רוחנית אלא גם מעשה רוחני: “יופייה של השבת מלמד אותנו מה נדרש לנו בחיי המשפחה. כמה השראה מעוררים המפגש של בני המשפחה בכל ליל שבת וברכת ההורים את ילדיהם” (תרגום של הציטוט מתוך הג'רוזלם פוסט). יש לציין כי בדת הסיקית אין יום בשבוע שנבדל מאחרים.
במהלך הביקור ציין הרב הראשי בקשי דורון את הערכים המשותפים לשתי הדתות, וקרא ליהודים ולסיקים ללמוד ולהכיר קהילה את רעותה.
אם קודם תיארנו את האסלאם והנצרות כבניה של היהדות, נראה שהסיקיזם, שבלידתו הושפע מאוד מהאסלאם, הוא נכדה. אין פלא שקל יותר ליהודים ולסיקים להסתדר ביניהם, הרי שהקשר עם הנכדים הרבה פחות סבוך מאשר עם הילדים.
ב-1604 הסתיימה בנייתו של ההארימנדיר סאהיב, הוא “מקדש הזהב”, שנקרא כך משום שהוא מצופה כולו זהב. המקדש נמצא על אי מלאכותי, באמצע בריכת מים בלב העיר אמריצר שעל גבול פקיסטן-הודו.
במהלך ביקורי בהודו נמנעתי מלהיכנס למקדשים בגלל הלכה האוסרת כניסה למקומות של פולחן אלילי, אך מקדש הזהב אינו בכלל זה, ובעת ביקורי בו נוכחתי לראות גם את נקודות הדמיון בינו לבין בית מקדשנו וגם את נקודות השוני.
הדמיון אינו מצטמצם רק למה שנעדר ממנו, הפסלים, אלא גם במה שיש בו. במקדש הזהב שוכן העותק המקורי של הספר המקודש לסיקים, הגורו גראנת סאהיב, כמו שבלב בית המקדש שוכן ארון הברית שבתוכו לוחות הברית שהוריד משה מסיני והעותק המקורי של ספר התורה שכתב משה.
במרכז מקדש הזהב יושב אדם זקן לבוש בגדי לבן הקורא בגורו גראנת סאהיב ומסביבו קבוצה של זקנים מנגנים הלבושים אף הם בגדי לבן. בתמונה הזאת מהדהדת אווירת בית המקדש, הן משום בגדי הלבן של המשרתים בו הן משום כלי הנגינה המשמשים בו, שעליהם היו מופקדים הלוויים בבית המקדש.
התרשמתי במיוחד מטקסי האכילה במקדש הזהב. כל מבקר מקבל בכניסתו מנה של אוכל, את חציה הוא אוכל ואת חציה האחר הוא מחזיר לסיר בצאתו מן המקדש. בפעולה הזאת יש אמירה ערכית: הכול אוכלים יחד. שלא כמו התפיסה הרווחת בהינדואיזם, שאי אפשר לאכול עם אדם שהוא בן למעמד פחות ממך.
הטקס הזה עורר אצלי מחשבות על המשמעות החברתית של אכילת הקרבנות. בקרבן פסח למשל, כל ישראל אוכלים את אותו קרבן באותו מקום, ועורכים סעודה (מה שלימים הפך ל”ליל הסדר”) עם מאפיינים שנועדו לבטא ש”כולנו בני חורין”.
מקדש הזהב פתוח מכל ארבעת עבריו והדבר מבטא את היותו פתוח לכל אדם. למקדש יש פנימייה מיוחדת ללינת מבקרים במקדש שאינם סיקים. גם מתוך הפתיחות לכל האנושות מהדהד בית המקדש, “כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים” (ישעיהו נו, ז), וכבר בעת חנוכת המקדש הראשון התפלל שלמה המלך וביקש מאלוהים שיקשיב לו וייענה לתפילות של “הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל” ( מלאכים א ח, מא-מג).
אולם לצד הדמיון יש גם שוני. בית המקדש תופס מקום מרכזי בחיי היהדות בעוד אצל הסיקים, לעומת זאת, מקדש הזהב תופס מקום משני יותר. אפשר שההבדל הזה נובע מהבדל מהותי במשמעות המקדש לשתי הדתות.
לסיקים כאמור אין יום מיוחד בשבוע שיש בו קדושה, וגם אין מושג של קדושת המקום. חשיבות מקדש הזהב נובעת מהעובדה שהספר המקודש להם שוכן בו. חוסר המובדלות נובע בין היתר מהתפיסה שאלוהים נמצא בכל מקום.
אמנם גם לפי היהדות “לית אתר פנוי מיניה” (אין מקום בעולם, שהוא ריק מנוכחות אלוהים) אך יש בה מושג של קדושת המקום. היהדות מאמינה שיש מקומות שיש בהם נוכחות מיוחדת המאפשרת קרבה המזמנת את האדם למפגש עם אלוהיו.
בשל תפיסה זו מעוצב בית המקדש שלנו על ציר המתח שבין פתיחות לייחוד והבדלה. מצד אחד המקדש פתוח לנשים ולגברים, ליהודים ולגויים, וכולם רשאים להקריב בו, אולם ככל שנכנסים פנימה יותר ויותר הדרישות נעשות קפדניות יותר. הקרבה אל הקודש מצריכה הכנות מיוחדות, לגוף ולנפש, ויש מקומות שהכניסה אליהם אסורה. במפגש עם האלוהות יש דינמיקה של חשיפה והסתר, “רצוא ושוב”.
איך מייצרים תחושת קדושה בעולם של חולין? הדרך של היהדות ליצור קדושה בבית המקדש היא דרך ההבדלה, העצירה והמובדלות. אלה מציבים לנו תמרורים המעוררים את תחושת הקדושה.
הנה אנקדוטה באותו עניין: יום אחד קיבלה אשתי מיכל שיחת טלפון בהולה מאחת החניכות שלה. החניכה לומדת הדרכת טיולים בירושלים, וכל הקבוצה שלה עומדת בתור הבידוק הביטחוני בכניסה להר הבית, והיא אינה יודעת אם להיכנס או לא.
מיכל שותקת לרגע וחושבת איך לומר לה שעל פי ההלכה, חד משמעית – בלי ההכנות הנדרשות (הכוללות טבילה במקווה) הכניסה להר הבית אסורה. אבל מתברר שהיכרות רבת שנים היא רבת משמעות – ההיסוס בתשובתה הסגיר את מחשבותיה. “הבנתי”, היא אומרת. “לא להיכנס?”.
ומיכל השיבה לה, “הבחירה בידייך, השאלה היא אם המקום הזה הוא אתר תיירות או מקום של קודש, מקום שבו אנו רואים את פני ה”“. כמה דקות אחר כך קיבלה מיכל מסרון: “הם נכנסו, אני בחוץ”.
כמה ימים אחר כך הלכתי לחתונה. הכלה, מתחת לחופתה, סיפרה באוזני הקהל שאחרי שטבלה לקראת יום החתונה היא עלתה להר הבית להתפלל, בפעם הראשונה בחייה. חיים שלמים של הכנות לקראת נישואיה יצרו בלבה נתיב של עלייה אל הקודש, ואז, ביום יחיד ומיוחד זה של כוונות והכנות – היא הגיעה פנימה, אל הר ה”, אל הר קדשו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם