עושים שוק: ביקור במסעדת "מרקדו"
"מרקדו", שוק בעברית, היא המסעדה הכשרה של אבי ביטון, שלא מצליח לשחזר את המנות השובבות שלו מ"אדורה"
טעים אבל לא מעלף. מרקדו. בעז לביא
מליץ האמין באותם ימים שיופיו ושמו יעזרו לו לעשות מיליונים, וכמעט צדק. הוא אמנם זכה בסופו של דבר בריאליטי, ובצדק - הוא התגלה כבחור נבון, אנושי וכובש - אבל הפרס הגדול באותה עונה לא היה מיליון שקל, ובדיעבד התברר שהעימות שלו עם אמיר פיי גוטמן לא תרם לביזנס: לאחר יותר מדי ימים שבהם המסעדה הייתה ריקה הוא סגר אותה בקול ענות חלושה והמשיך הלאה (לאן? לא ברור. וגם לא ממש מעניין).
שנתיים עוברות, ו"מרקדו", שוק בספרדית, הוא גם שמה של המסעדה החדשה של השף אבי ביטון. אחרי הצלחת "אדורה" המשובחת, ולאחר שנהיה מיני-סלב כבעל תכנית בערוץ האוכל, הוא לא נח, ובצעד מפתיע פתח מסעדה (כשרה) בקניון עזריאלי. הרבה תעוזה יש לו, לשף הצעיר והפרוע - במנות, בגישה (הקוראים הוותיקים של "זמן תל אביב" לבטח זוכרים את צילומי ההתמזמזות שלו עם דג טונה ענקי, שפורסמו בעיתון זה) - והנה הוא נמצא במשבצת שהיא האימא של המיינסטרים, פונה לקהל לקוחות שמעולם לא ביקרו במסעדתו ומתפלל לקב"ה שהקהל החדש יראה בו סוג של משה רבנו.
אבל כמו מליץ, גם ביטון סומך יותר מדי על שמו, ונראה ש"מרקדו" לא מגיעה לקרסולי "אדורה", לא מוקפדת כמותה ולא ממש מצליחה להיות חריגה בנוף המסעדות הכשרות-משעממות שמשתלטות על העיר.
לא חריגה בנוף. מרקדו.
בעז לביא
אחרי שתעלו במדרגות הנעות יחד עם כמה צעירות שטרם נרגעו מ-H&M, תיכנסו למסעדה ותיהנו מיופייה. היא מורכבת מקשתות ומצורות אובליות נוספות, המפות לבנות ופה ושם אפשר גם לחוש בכמה אלמנטים מרוקאיים.
אותנו הושיבו בכניסה, כמעט מחוץ למסעדה, במקום מעליב למדי וסמוך לדוכן ירקות אמיתי ובו ארגזי מלפפונים, גזר וגמבה. זהו גימיק שמוצה עד תום, אולם ייתכן שבעיני הדתיים לא מדובר בפלצנות, אלא בסימן אמיתי שהמנות במסעדה מבוססות על היצע מהשוק המקומי. מילא.
לארוחה שלנו התלווה גם בכיר במשרד החוץ, שאכל (על חשבון מי? אנחנו תכף מבררים) בלא מעט מסעדות בעלות כוכבי מישלן. השירות, הוא מאיר את עינינו, חובבני. כשהמלצר החמוד שלנו
ניסה להיזכר במנות הראשונות בעוד מוחו מתכווץ, הוא נע ונד בחוסר נוחות, הוא לא שלט בחומר הנלמד, לא היה בקיא באופן הכנת המנות, ופעמיים חזר אלינו לאחר דקות ארוכות עם התשובות "המנה נגמרה" ו - אבוי - "אין לנו נענע".
והיה גם אוכל, שהיה טעים אם כי לא מעלף, בטח לא על רקע המחירים הגבוהים. עוף חופש בערק זחלאווי (79 שקל) הוסבר על ידי המלצר כ"סיר של עוף שבו הוכנסה כוסית ממש קטנה של ערק" וטעמו בהתאם: סתם עוף. גם הקבב הסורי (78 שקל) היה סביר ויקר, ורק סטייק האנטרקוט (116 שקל ל-300 גרם) הציל את הארוחה משעמום טוטלי. בסך הכול המסעדה נעימה, אבל אם תמשיך באותו קו, לא בלתי סביר שלא תסיים כמו זו של דודי מליץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם