הפנטזיה ושברה: שלושים זה משהו, פרק חמישי
בימים האחרונים הפחד מציף אותי לחלוטין. כבר עברו חודשים רבים מאז שיצאתי לי בקול תופים אל חיי החופש, ונוכחותו המעיקה של קו הסיום המתקרב הולכת ומתהדקת סביב גרוני. לי קאלו נאבקת בשדים שקוראים לה לחזור אל חיי השגרה
לאחרונה החלטתי לצפות בסרט שוב (הרבה זמן פנוי, אתם יודעים), ומצאתי את עצמי מתרגשת בעיקר מהנוסטלגיה (לפעמים להתבגר זה ממש קוץ בישבן). אן נראתה לי קצת מעצבנת, התסריט נשמע לי קצת טרחני לעיתים, וגילברט עדיין נראה שווה בעיני.
אבל יחד עם זאת, גיליתי פן חדש, עומק חדש בסיפור, שמעולם לא שמתי לב אליו כילדה; דמותה של קתרין ברוק, מנהלת בית הספר החמוצה והצינית, שהיתה סתם מטרד בסיפור לטעמי הילדותי, נראתה לי פתאום האנושית והמעניינת מכולם.
משפט אחד שאמרה, שלחלוטין היה שקוף באוזניי כילדה, נחרת הפעם בראשי היטב, ויצק מילים אל תוך התחושה עמה אני מסתובבת לאחרונה. קתרין פונה אל אן הנלהבת, האופטימיסטית הנצחית, ושואלת אותה: "האם החיים אף פעם לא מפחידים אותך בעגמומיותם, אן שירלי? בריקנותם? בשיממונם?", והייתי מוסיפה - לא מעייף אותך אף פעם להיאבק בכל כוחך להישאר תמיד כל כך אופטימית ורומנטית אל מול האפרוריות המאיימת, הנפרשת לפנייך כאורך חייך על פני האדמה?
אני לא יודעת לגבי אן שירלי, אבל אותי הפחד הזה מציף לחלוטין בימים האחרונים. והוא משתק. כבר עברו חודשים רבים מאז שיצאתי לי בקול תופים ומצילות אל חיי החופש הזמניים שלי, ונוכחותו המעיקה של קו הסיום המתקרב הולכת ומתהדקת סביב גרוני.
ידעתי עוד מההתחלה שזה רק זמני, שאני מקציבה לעצמי כשנה לחיים הבוהמיים האלה, ואז נוחתת חזרה אל המציאות. אבל האופוריה שהייתי בה לא אפשרה לי להפנים את זה באמת. הייתי כולי סערה גועשת של חלומות ילדותיים, ורודים, סגולים, ושאר צבעי פסטל אופטימיים, בהם ציירתי ציור לפיו אני כותבת את ספרי בקלות, ללא כל מחסומים והסחות דעת, ותוך כמה חודשים אוחזת ביצירה שלמה ומושלמת.
אבל להלן המציאות: הספר לא יסתיים בקרוב. לא שזה באמת מפתיע אותי – הרי סופרים עובדים במשך שנים על ספר אחד ויחיד. אין לי ברירה אלא להתחיל לחשוב על מקורות פרנסה מיידים, וכנראה שכתיבה לא תהיה אחד מהם.
חוסר הביטחון הכלכלי מתחיל לחנוק אותי, מתחיל לייסר אותי בחוסר שקט, שבוודאי לא תורם להשראה. זיכרונות מחסור לא נעימים שצרובים בי מימי עבר מתעוררים מתרדמתם וצועקים בקול היסטרי, מזהירים אותי מהרגע האפוקליפטי הזה שאני כה חרדה ממנו - שבו אצטרך, ולא יהיה לי.
אז מה זה אומר? שנכשלתי? ומה אם לא אצליח לסיים את הספר לעולם? ומה אם אף אחד לא ירצה לפרסם אותו? ומה אם קריירת הכתיבה שלי תגווע לה בקול ענות חלושה בזמן שאעבוד למחייתי ואחזור אל נקודת ההתחלה? מה אני אמורה לעשות עם עצמי בארבעים השנים הבאות? לחיות מתוך ברירת מחדל?
כולי קנאה באנשים האלה שהעבודה שלהם עונה להם על כל הצרכים - של הנשמה ושל הכיס, כמו כל אותן קולגות לשעבר שהנשמה שלהם מכווננת מדעים מדויקים, שעיניהם היו מצטעפות בכל פעם שהיו מסבירים לי מושגים כמו טור פורייה או קונבולוציה - "איך את לא זוכרת טורי פורייה?! זה אחד הדברים המדהימים, אם לא הכי! זה באשכרה מעביר בנוסחה אחת פשוטה כל סיגנל ממרחב הזמן אל מרחב התדר! מדהים!".
אני מודעת לזה שאני טוטאלית ופטאלית, ושלא הכל שחור ולבן, אבל אני כל כך עייפה מלהיאבק כל הזמן בעצמי, בפחדים שלי ובשאר העולם, שבא לי להרים ידיים ולוותר. עייפתי
הנשמה שלי כבר מדממת מרוב חפירות בתוכה, מרוב היאבקות על עצם קיומה. לו רק יכולתי להתעלם ממנה. לו רק הייתי מסוגלת להתמסר לדרך הקלה ללא חרטה. מנגד מחכים לי חיי אינסטנט מוכנים - רק לצאת לריאיון, ולחזור לחיי השגרה הבטוחים. היצר ליצור פתאום מרגיש לי כעול, כתינוק היסטרי שאני חייבת להניק, אפילו שיבשתי. אני רוצה רק להיות. פשוט להיות.
אני מרגישה שאני שוקעת לתחתית של בור כלשהו בתוכי. שם אני עומדת מול המראה של עצמי, מביטה בי במערומיי, בלי שום הגנות או מסכות. שם רק הכנות יכולה להתקיים. אני מחכה שהבבואה האפלה שלי תחרוץ את גורלי ותטיח בפרצופי את האמת המרה. אך במקום זאת, היא שואלת אותי שאלה - "החיים אף פעם לא מפחידים אותך בריקנותם, לי קאלו?".
ואז אני מבינה. יש לך בחירה, לי. את יכולה לענות בכן, ואת יכולה לענות בלא.
אל תפחדי! הפסיקי לפחד מהחיים. זוהי הרי בחירה בסופו של דבר. את יכולה להפוך לכדור קטן בתוכך ולתת לפחד לשלוט בך, או שאת יכולה להסתער על החיים. וכן, זה אומר לעבוד קשה. וכן, זה אומר להיאבק. אבל האופציה האחרת - מה היא טומנת בחובה עבורך?
ולא לפחד זה אומר לא לפחד מאף התפתחות. בין אם תחזרי לעבוד או לא, בין אם תצליחי להגשים את חלומך להוציא ספר לאור, ובין אם לא – את תלמדי להתמודד עם הכל. שום דבר הוא לא כישלון, כל עוד את ממשיכה להיאבק, כל עוד את מסרבת לפחד. ולא לפחד משמעו לדעת לומר לעצמך בכנות בכל רגע מה יעשה אותך מאושרת - ואז לעשות כל מה שאת יכולה כדי להשיג את אותו הדבר.
החיים הם מאהב מתוחכם שמשחק אותה קשה להשגה אל מול החיזור התמידי שלנו אחריו. הם לא אוהבים שאנחנו אדישים כלפיהם מצד אחד, ומצד שני, בכל פעם שאנחנו מתיימרים לחשוב שפיצחנו את הקוד שלהם והחיזור הגיע לסיומו, הם מכניסים לנו בהפוכה, מלמדים אותנו לקח ושולחים אותנו לזמן פציעות.
בכל פעם כזו שאני חושבת שזהו, הפעם פענחתי את החיים, וכעת כל הדרך פרושה בפניי וכל התשובות גלויות, אני מגלה בסופו של דבר שאני חוזרת שוב על אותה טעות. החלטתי לצאת למסלול שונה, כזה שבו אני אומרת לעצמי שזה בסדר, אני לא צריכה את כל התשובות כבר בגיל שלושים - כשלמעשה אני חושבת שהתשובה היא כזו: אני בעצם עצלנית. נראה לי בכל פעם מחדש שמספיקה ההחלטה שלי והשאר כבר יזרום בטבעיות, כי זה עד כדי כך קל. כן, ממש, החיים עד כדי כך קלים.
ואילו החיים מלמדים אותי תמיד שההיפך הוא הנכון, שברגע שאת יודעת לאן את רוצה ללכת זה רק נעשה קשה יותר, כי את צריכה להיזהר הרבה יותר שלא ללכת לאיבוד. הרי אם לא יודעים לאן הולכים – אי אפשר ללכת לאיבוד בהגדרה, נכון?
יחד עם זאת, יש גם צד חיובי בכל הפן החמקמק הזה של החיים. תשאלו כל מחזר והוא יאמר לכם - אחרת, זה פשוט לא כיף באותה המידה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם