ארץ הבנג'ו: מסע ברכס האפלאצ'ים
כיף על רכס האפלאצ'ים, בדרום קרוליינה, וירג' יניה וקנטאקי. העוף המטוגן, הפסגות הכחולות והשבילים הארוכים הם רק הכנה לדבר הגדול באמת: ערבי מוזיקה בחברת רדנקס אמיתיים
ניסיתי לעקוב ולחקות את התווים שיצר ג'ורג', בן המקום המצוי בשנות השישים לחייו ומתהדר בזקן לבן. ג'ורג' שמח להשמיע נעימה אחת ואולי שתיים לתיירת סקרנית חובבת מוזיקה. אולם, לאחר זמן מה הרמתי ידיים ופשוט התמסרתי להאזנה לצלילים המופלאים שכל כך אופייניים להרי האפלאצ'ים.
זו מוזיקה של חלוצים, של הרפתקאות, של אמריקה הכפרית. כבר לפני זמן רב רציתי ללמוד לנגן על בנג'ו אולם מעולם לא התמדתי בשיעורי הנגינה שלקחתי. לכן, החלטתי שרק אם אגיע לאזור שיעטוף אותי בתרבות הבנג'ו, יהיה לי סיכוי להצליח.
התוכנית הייתה לנסוע לאורך רכס הבלו רידג', שהם חלק משרשרת ההרים הגדולה יותר, האפלאצ'ים - שהם הבית של הבנג'ו - עם מטרה אחת: ללמוד כמה שיותר מנגינות בנג'ו.
מתוך ציפיה לפגוש דובים ומנות ענק של עוף מטוגן, הבאתי עימי משרוקית חזקה ומכנסיים הגדולים עליי במידה או שתיים. שרשרת הרי האפלאצ'ים היא העתיקה ביותר בעולם והיא משתרעת מקנדה שבצפון ועד לדרום ארצות הברית. בעבר הם אף היו גבוהים יותר מרכס הרי ההימלאיה. אולם מאות מיליוני שנים של סחף שחקו אותם. הפסגות המסולעות מכוסות עתה ביערות, שבהם אפשר למצוא איילות, דישונים ודובים שחורים.
הדרך הנוחה והיעילה ביותר לראות את הנופים שיש לאזור להציע ההיא לנצל את ההיצע של ה"בלו רידג' פארקוויי" (The Blue Ridge Parkway). זוהי דרך נוף המתפתלת לאורך של כ-750 ק"מ על רכס בלו רידג', מקרבת העיר שרלוטסוויל בווירג'יניה בכיוון כללי דרום-מערב ועד לאשוויל (Ashville) בצפון קרוליינה.
הדרך, שב-2010 חגגה 75 שנים לתחילת הקמתה, היא תוצאה של "הניו דיל" שיזם הנשיא רוזוולט ב-1935 במטרה לספק מקומות עבודה בעקבות השפל הכלכלי.
נקודת המוצא הצפונית שלה היא בשננדואה נשיונל פארק שבמדינת וירג'יניה. תחילתה בנתיב מפותל החולף דרך יערות, כאשר מדי קילומטרים אחדים יש הזדמנות להשקיף על הפסגות הצבועות בגוון כחול (תופעה שנגרמת בעקבות האיסופרן שהעצים משחררים לאטמוספירה).
בהמשך עוברים בעיירות ובכפרים קטנים עם בתי עץ ומרפסות רחבות, שעליהן מוצבים כיסאות נדנדה. ביליתי כמה
באזורים האלה מצאתי הזדמנויות אחדות להתאמן ב-"claw hammer", שהיא טכניקה של פריטה על בנג'ו, שבה מכים על המיתרים באמצעות הצד האחורי של הציפורן. הבנג'ו הוא הצליל של ההרים האלה, אולם שורשיו נמצאים במקומות רחוקים הרבה יותר.
העבדים ממערב אפריקה הביאו עמם באוניות ממאלי ומסנגל כלים מוזיקליים עשויים מעור וקליפת דלעת, ואילו המהגרים מאירלנד ומסקוטלנד ניגנו מנגינות עממיות בכינור. שתי התרבויות המוזיקליות האלה נפגשו בקהילות המבודדות בהרי האפלאצ' ים, הותכו יחדיו ופיתחו צליל חדש.
הבנג'ו שאנו מכירים כיום הפך לכלי אייקוני של הלבנים באמריקה ההררית, אף שהמנגינות המושמעות עלי בנג'ו מבוססות על אלמנטים שמקורם בנעימות אפריקאיות לצד אלה האיריות והסקוטיות.
כאשר מתקדמים דרומה לאורך הבלו רידג' פארקווי, דרך וירג'יניה, מפנה את מקומו האזור הצפוני המאוכלס יותר של ההרים לערוצים עמוקים, פסגות גבוהות ויער עבות.
כאן הוא ביתו של ה-Road Crooked, מסלול מורשת מוזיקלי שעובר דרך כמה אתרים מעניינים שבהם אפשר להאזין למוזיקה. למשל פלויד, עיירה ציורית קטנה שבחנות האספקה המקומית שלה מארחים את הג'מבורי האגדי של לילות שישי.
פלויד היא מקום נהדר לנסות לקבל בו שיעורי נגינה אחדים, להשתתף במסיבת ריקודים ולצפות ב-" flat footing", שהוא סוג של ריקוד אפלאצ'י שדומה למדי ל-dancing clog.
ככל שמדרימים עמוק יותר ללב ארץ הבנג'ו, נראה שהתושבים מתעניינים יותר במוזיקת "אולד טיים", כפי שהיא מכונה, ויש שפע של מקומיים אדיבים שישמחו ללמד נגן מתחיל נעימה או שתיים.
לאחר ליל מוזיקה קולני במיוחד ב"סאן מיוזיק הול" בפלויד, הפנו אותי תושבים מקומיים וידידותיים למרכז האמנויות אפלשופ (Appalshop) בוויטסבורג, שבדרום הרי האפלאצ'ים, המקדם את המוזיקה והתרבות האפלאצ'ית. לשם כך הייתי צריכה לעבור את הגבול למדינת קנטאקי, הגובלת בוירג'יניה ממערב.
מרכז האמנויות "אפלשופ", שנוסד ב-1969 (גם הוא כפרויקט ממשלתי במסגרת "המלחמה בעוני", והפעם של הנשיא ג'ונסון) הוא אחת הסיבות לכך שמוזיקת ההרים הצליחה לפרוח במדינה הזו שקצת נוטים להתעלם ממנה. שכן המרכז תומך במוזיקה הזו וחוקר את הנושאים החברתיים והכלכליים הקשורים אליה, כמו למשל מכרות הפחם, ששירים רבים עוסקים בעבודה בהם.
המדריך שלי בוויטסברג היה ברט רטליף, מגיש בתחנת רדיו, והוא שערך לי היכרות עם ג'ורג', שהוזכר בראשית הכתבה וניסה ללמד אותי לנגן "ג'ובילי". ברגע שהמנגינה כבר מזמזמת בראשי, גם אם לא בין אצבעותיי, אנו הולכים ל-Chicken Shack Joe's, צריף הממוקם בעמק ירוק בין גבעות זהובות, כדי לאכול עוף מטוגן טעים ועסיסי.
"קנטאקי מאוד מגוונות", אומר ברט, בעצמו מורה לבנג'ו. "בצד אחד של המדינה מנגנים את המוזיקה בצורה שונה מאשר בצד האחר. והמוזיקה כל הזמן מתפתחת", הוא מוסיף ומלקק את העוף מאצבעותיו. "ככה המסורת מועברת מדור לדור. ככה היא נשארת אמנות חיה".
כאשר מלמדים את הדור הצעיר את השירים - והם שומעים אותם פעם אחר פעם ושבים ומנגנים, כפי שאני עשיתי עם ג'ורג' - כך המוזיקה נשארת בחיים.
לאחר שצברתי כבר ארבעה שירים ברפרטואר הבנג'ו שלי, החלטתי לעצור בעוד תחנה אחת במסע האפלאצ'י שלי. הוזמנתי על ידי חבר מוזיקאי למשהו שמכונה Rut the, והוא הבטיח לי מוזיקה נהדרת, קמפינג נפלא בהרים ודישונים מיוחמים.
"The Great Smoky Mountains National Park", נמצא בקצה הבלו רידג' פארקוויי, על הגבול בין צפון קרוליינה לטנסי. מדי שנה נפגשת בפארק חבורה של נגני "אולד טיים" בנג'ו, כנרים, גיטריסטים ורקדנים. הם בונים סוככים, מדליקים מדורות, מקימים אוהלים, פותחים צנצנות ריבה מלאות במונשיין (משקה אלכוהולי לא חוקי), ומבלים את כל הלילה בנגינת שירים בקבוצות מסביב למחנה.
"זה כמו מחנה מוזיקה למבוגרים", הסביר לי אחד המשתתפים שכבר שתה לא מעט, כאשר קולות "פלאט-פוטר" נשמעים מאחורינו, בעת שרקדנית רוקדת על רצפת עץ לצלילי מנגינות כמו "Pretty Polly" ו-"Shady Grove".
באותו לילה מסביב למדורה, פרש אחד המוזיקאים מהחבורה על מנת ללמד אותי מנגינה חמישית. למחרת שמנו כולנו פעמינו למשטחי האחו כדי לצפות בטקס ההזדווגות המסקרן של הדישונים, זן האיילים הגדול ביותר בתבל. הם הוחזרו לאפלאצ'ים לאחר שנעלמו משם בשל מחלות וציד. כעת "הסמוקיז", כפי שמכנים את ההרים האלה, הם אחד המקומות הטובים ביותר לראות את הבהמות הנפלאות האלה.
הדישונים נעים בעדרים, מוגנים על ידי דישון זכר שיילחם באכזריות כדי להגן על ההרמון שלו. הקול שמשמיעים הזכרים בעת ההזדווגות מוכר כ"באגלינג". זו קריאה מקפיאת דם, שיכולה להפחיד אפילו את הקשוחים ביותר במחנה ושנשמעת למרחק של קילומטרים.
הלכתי לישון לצלילי "באגלינג" של דישונים שבילו הרחק בהרים. באופן אינסטינקטיבי אחזתי במשרוקית התלויה סביב צווארי - תודה לאל, לא הייתי צריכה להשתמש בה. אז בדקתי את יבלות הבנג'ו על אצבעותיי. הן התפתחו יפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם