סערה בכוס קפה: שלושים זה משהו, פרק רביעי
לי קאלו התחילה סוף סוף להגשים את החלום ולהתחיל לכתוב, רק כדי לגלות שהגיבורה שלה יוצאת מתנשאת, שיפוטית, מתבכיינת ובאופן כללי די בלתי נסבלת. למרבה הצער, כל קשר למציאות הגיוני בהחלט
החיים הטובים. אני יושבת לי באמצע היום בבית קפה, עם החבר הכי טוב שלי בימים אלה, הלפטופ, ומקלידה במרץ. הגיבורה שלי חווה כרגע משברון קטן, והיא נסערת ועצובה. אני כל כך שקועה, שאני די בטוחה שהבעות פניי תוך כדי כתיבה משקפות כל מילה שאני כותבת. אני לוקחת רגע של הפסקה, מעיפה מבט אל החלון כדי לזכות בעוד כמה זרזיפים של אור שמש, ונאנחת בשלווה. זה ללא ספק מה שנקרא לחיות את החלום!
אני מניחה שאני אמורה לחוש אשמה על זה, אבל אני לא. הרווחתי את הנחת הזמנית הזו בזיעת אפי. יש אנשים שחולמים על וחוסכים
נכון, לכל טיול יש סוף. אבל כרגע אני עוד לא מוכנה לחשוב על זה. אני רוצה רק לחיות את הרגע. ליהנות מהחיים הבוהמיים-משהו שלי. גם אם מחר הכל ייגמר, וכל מה שמחכה לי הם חיים שלמים של שעמום או חרטות או קשיים כלכליים, את הרגע המתוק הזה – אף אחד לא יוכל לקחת ממני.
ברגעים קשים או סתם אפורים אוכל להתנחם בידיעה שלפחות הגשמתי חלקיק קטן אחד של חלום. לכל אחד מגיע להגשים חלקיק של איזה חלום בחיים, וללא רגשות אשמה.
לפני שאוציא לכל הסופרים באשר הם מוניטין של נהנתנים ואגרום לכל מיני שרים לחזור בהם מהצעות חוק למיניהן, אוסיף ואומר שלא הכל סבבה. יש גם דם, יזע ודמעות. בכל משלח יד יש סיכון כלשהו.
אם בהייטק הסיכון היה שאנבול, התברר לי שהסיכון העיקרי כעת הוא שאני אעצבן הרבה אנשים, הרבה יותר מאשר רק את חבריי למשרד. אי אפשר לרצות את כולם, ועל כל מילה שתכתוב, יהיו כאלה שיאהבו, שיבטלו, שישנאו, וכאלה שיתנו לזה פרשנות שונה לגמרי ממה שהתכוונת, ואז ישנאו אפילו יותר.
ואת אפילו לא יכולה לצאת מבעד לדף ולומר להם: "לא, הבנת אותי לגמרי לא נכון! אני לא מתנשאת. אני סתם מעצבנת...".
אם יש משהו שגיליתי על עצמי מאז שהתחלתי לכתוב, זה שאני ממש מעצבנת. הרבה יותר ממה שחשבתי על עצמי. אפילו יותר ממה שאמא שלי תמיד אמרה לי. איפשהו ברבע הספר שלי החלטתי שהגיע הזמן לחשוף בעיני מתי מעט את העולם הפנימי שיצרתי, תחת ההצהרה שכל קשר בין הדמויות והעלילה למציאות הוא מקרי בהחלט.
אפשר היה לסכם את סך התגובות ב... "הכתיבה טובה, אבל...".
השלימו מבין האפשרויות הבאות:
"היו שם קטעים כל כך כבדים שכמעט ונשברתי באמצע הקריאה".
"זה הזכיר לי ספר לבנות טיפשעשרה שקראתי ביסודי'".
"מה עם קצת מתח מיני?".
"מה עם קצת עומק?".
"מה עם קצת עלילה?".
נראה היה שלכל אחד ציפיות והעדפות משלו. אבל היה דבר אחד שכולם ללא יוצא מן הכלל הסכימו עליו: "הדמות הראשית שלך ממש בלתי נסבלת!".
"אוך! לפעמים רציתי להוריד לה כאפה! מתבכיינת אחת!".
"היא נורא שיפוטית! ומתנשאת!".
"כמה היא חופרת!".
הגבות המופתעות שלי התרוממו כל כך גבוה שנראיתי כמו דמות מצוירת. "נכון, היא קצת שרוטה. אבל לא חשבת שהיא לפחות מצחיקה לפעמים?", אני מגששת אצל חברה אחת.
"ממש לא! היא מעצבנת!".
"ובסצנה ההיא, לא הערכת את היושרה שלה? לא חשת שום אמפתיה אליה? לא הבנת מאיפה כל זה מגיע?".
"ממש לא! היא מעצבנת!".
"את... יודעת שהיא מבוססת עליי...".
"אבל אמרת שהיא לא!!!", היא מתרעמת בצדק.
"נכון, היא לא, אבל היא... כן".
איזה הלם! אם הדמות הראשית שלי נשמעת ונתפסת ככה, מה זה אומר עליי? האם גם אני נשמעת ככה? יכול להיות שאני אדם פחות טוב ממה שתמיד חשבתי? הייתי בטוחה שאני בן אדם די נחמד בסך הכל. יותר מזה, שמתי לי למטרה להיות בן אדם נחמד, כי אני לא אוהבת אנשים לא נחמדים (אני רק יוצאת איתם, אבל זה כבר סיפור אחר...).
חודשים של ייסורי כתיבה הסתיימו להם בסוג של מפח נפש, עוגמת נפש ואפילו חשבון נפש. הקולות התערבלו בראשי. עברתי מרחמים עצמיים ("הם לא מבינים אותי! סליחה, אותה. בעצם אולי הם צודקים, ואני באמת אדם איום ונורא ובלתי נסבל), להשלמה רוחנית ("אולי הכל לטובה, וזה בדיוק מה שהיה אמור לקרות. כנראה שאני אמורה להפוך בסוף התהליך לאדם טוב יותר"), לספקות מכרסמים ("הספר שלי מסריח! למה בכלל אני רוצה לכתוב? האם הצורך "ליצור" הוא אמיתי או שהוא נובע מאהבה ויהירות עצמית?"), להתקפי זעם (אם הייתי רוצה לשמוע שאני בלתי נסבלת לא הייתי צריכה לעזוב עבודה, להתחרפן, להתמסר לאורך חודשים לייסורי הכתיבה ולבזבז כספים. הייתי יכולה פשוט לקפוץ לביקור אצל האקס שלי ולשמוע את זה בחינם").
עם כל הדרמה שהתחוללה בתוכי הרגשתי שאני לא יכולה יותר לכתוב, או אפילו לחשוב. היה לי רעש סטטי תמידי בראש. "מה אני אמורה לעשות עכשיו? אולי אני צריכה לרכך את הגיבורה שלי? אבל אז היא לא תהיה היא. אני לא אהיה אני. אז זה יהיה סתם. אני לא זוכרת מה רציתי להגיד בכלל. אני צריכה לשאול את הקול הפנימי שלי. אבל איפה הוא?
מרוב כל הקולות האחרים, איבדתי את שלי. מישהו ערבב את כוס הקפה שלי, ועכשיו כל הגרגירים בכוס מסתחררים להם במין הוריקן קטן, הופכים את המשקה לעיסת בוץ אחת גדולה. אני צריכה לחכות שהגרגירים ישקעו. אני צריכה פשוט לשתוק ולהשתיק, ולחכות לקול שלי, עד שימצא את דרכו חזרה, וינבע שוב מתוכי.
אז אני שותקת, מרפה ומחכה. ואז אני שומעת את הגיבורה שלי בקול של מישהי אחרת שמספרת סיפור דומה לשלה ונזכרת בכל מה שרציתי בעצם להגיד. אני שומעת את זעקת הבדידות והפחד שלה דרך המדיום המתווך בינינו ורוצה לשלוח את ידי אליה ולנחם ולהרגיע אותה.
ואני כל כך רוצה לסיים לכתוב את הספר שלי כדי שהיא תוכל לקרוא אותו, כדי שיהיה לי איך להגיע אליה. אולי אוכל לעודד אותה רק בעצם הידיעה שהיא לא לבד בעולם הזה, שהיא לא מוזרה או שונה. אולי אוכל אפילו לתרום לה משהו מניסיוני. אולי מישהו אחר אי שם, שיקרא את הספר שלי, יגיב בתשובות משלו לכל שאלותיי.
יכול להיות שרוב העולם יגיב באדישות לכתיבה שלי, אבל בטח יש לפחות מישהו אחד בעולם הזה שיבין על מה אני מדברת, שיירד לסוף דעתי, ושימצא בה עונג או נחמה, ויעניק לי עונג או נחמה בתגובה משלו, כך שאדע שאני לא היחידה שמרגישה, עושה או מפחדת ככה. המחשבה הזו מרגשת אותי, ובה אני מוצאת את כל התשובות שחיפשתי.
אני חוזרת לכתוב, וצוללת שוב לתוך כל הסיוטים והחרדות שלי, מחזירה לחיים כל מיני רגעים שדאגתי להדחיק, כדי להיזכר איך זה הרגיש אז, כדי לדעת איך הדמויות שלי אמורות להרגיש ולהתנהג.
וכשאני חושפת אותם על הנייר, אני מגלה עוד כמה דברים שלא ידעתי על עצמי, ושיש דברים שחשבתי על עצמי שהם שגויים מן היסוד. אני רואה דברים בעיניים אחרות, מבינה כמה טעיתי או כמה צדקתי. וגם הקולות האחרים נמצאים שם.
עכשיו מששקעו כמו גרגירים, הם גורמים לי לראות דברים מנקודת ראות חדשה. הם עוזרים לי למצוא מרכז כובד חדש בתוכי, שמתוכו נובע קול עצמי חדש, שהוא עדיין כולו שלי, אבל קצת יותר חכם, כי הוא מכיל את חוכמתם של אנשים אחרים. אחרי שהגרגירים שוקעים, הקפה מקבל את טעמו. ונכון, הוא מר. אבל הוא גם טעים.
המשך יבוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם