רואים שקוף: על מסעדת "שקוף" ביפו
חלק מהמנות במסעדת "שקוף" מוגשות ללא צלחת, והסועדים מתבקשים לאכול בידיים. פלצנות או גאונות? אלון צרפתי מתחבט
מה ההורים היו אומרים? מסעדת שקוף. שי קרמר
לא קל להתחבר לחוויה הקולינרית שמציעה "שקוף" לא קל, והאמת היא שהמסעדה לא מתאימה לכל אחד. כשישבנו במסעדה ניסינו לדמיין כיצד היו הורינו מגיבים לקונספט, לעיצוב ולאוכל. לא בטוח שהם היו מבינים מדוע פותחים מסעדת גורמה חדשה דווקא בשכונת מצוקה ביפו, כזו שמסתתרת מאחורי דלת פלדה כבדה וכהה עשויה סורגים (על מנת לגונן על המארח שיושב בפנים ומציץ החוצה בחשש?). הנה, ביציאתנו מהמסעדה הצלחנו להציל את הרכב שלנו, שחנה לא רחוק משם, מידיהם של קומץ נערים עם אלות בידיהם. לא נעים.
אנחנו מאמינים שההורים גם לא היו מבינים איך מסעדה שפועלת רק משש וחצי בערב מסוגלת לפרנס את עובדיה, מדוע כל מקומות הישיבה במסעדה הם כיסאות בר, הממוקמים סביב ברי"ש ולא סביב שולחן מלבני אינטימי; מדוע המטבח נמצא במרכז המסעדה, ולמה בכלל הוא שקוף; והמנות - מדוע הן כה זעירות? למה את חלקן מגישים ללא צלחת? ומדוע, בשם האל, הסועדים מתבקשים לאכול אותן בידיים חשופות, ללא מזלג וסכין?
ובכן, שפר מזלנו שאנחנו לא ההורים של עצמנו. כמי שאכלו באין-ספור מסעדות ברחבי הארץ, "שקוף" עבורנו היא חוויה רב חושית, מתעתעת, מטלטלת ומרגשת. נכון, לא יצאנו ממנה שבעים, בהחלט הרגשנו חוסר נוחות לאכול בעזרת הידיים וצורת הישיבה אילצה אותנו להביט במלצרית היפה שעמדה מולנו בלי יכולת להתחמק מהצטלבות מבטינו, אולם יצאנו מהמסעדה מרחפים על ענן כשחיוך נסוך על פנינו (לפחות עד לרגע שבו רדפנו אחרי הנערים שביקשו לפרוץ למכוניתנו). אם מתישהו יגיעו מבקרי מישלן ארצה, הם לא יוכלו לדלג על "שקוף" ולא לזרוק לעברה כוכב מנצנץ אחד.
אמנות, בישול, עיצוב, אדריכלות ואידאולוגיה בסיר אחד.
שי קרמר
המסעדה, שסיימה רק לאחרונה הרצה, הוקמה על ידי אלדד שם טוב, שהתואר הנכון ללוות את שמו הוא מגה-אמן. לאחר לימודי אמנות הוא עשה הסבה לטובת עולם הקולינריה והשתלב במסעדות גורמה מפוארות, הבכירה שבהן היא NOMA בקופנהגן (שני כוכבי מישלן), שבשנה שעברה נבחרה למסעדה הטובה בעולם על ידי המגזין "רסטורנט". כאן, ב"שקוף" הוא משלב את כל אהבותיו - אמנות, בישול, עיצוב, אדריכלות ואידאולוגיה - לתוך סיר אחד.
הקונספט כאן הוא פשטות: רצפת בטון פשוטה ללא החלקה, במכוון, באופן מתריס ממש, עם ברזל ועץ בנייה לא מעובד; חומרי גלם הגדלים בארץ בלבד (בעלי המסעדה מצהירים כי יש להם חלקות באזור מודיעין, שבהן הם מגדלים ירקות ופירות אורגניים, וכי הטבחים עצמם קוטפים אותם
ומטפלים בהם עד להגשה); בשר נא, דגי ים ותפריט המשתנה מדי יום (בהתאם לחומרי הגלם הטריים המצויים במטבח). "התפריט הוא עונתי קיצוני ונמצא בתנועה מתמדת כל הזמן" אומר שם טוב.
מרוב פשטות, מסובך להבין מדוע המחירים כה גבוהים. למעשה, זו אחת המסעדות היקרות בארץ. באותו היום שבו אכלנו (כאמור, התפריט משתנה מדי יום) הוגשו כמנות ראשונות שרימפס קריסטל ופירות הדר בוורדים, קייל ועשבי תבלין (76 שקל) וטלה נא וזיתים, מנטה וסומק בר (72 שקל) ומנות עיקריות כמו אוכף טלה וירקות גינה ובירה (152 שקל) ודג ים וחלב שקדים, כרובית וציר עוף (129 שקל).
ארוחת טעימות כאן עולה 285 שקל לסועד. יקר, אבל מי שכבר ביקר במסעדות רבות וקצת משתעמם, כאן מצפה לו הפתעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם