רומן בפיג'מה: שלושים זה משהו, פרק שלישי
עכשיו, כשהשגרה שלי היא להיות בטטת כורסה ולבהות, כל ההפחדות והאיומים חוזרים לרדוף אותי ומציפים אותי בפחד מקפיא שמא כולם צדקו, ואולי באמת חרצתי את גורלי להיות רווקה מובטלת לנצח. לי קאלו מסתכלת לפנטזיה בעיניים
"הילד בן 30 – יש לו חום גבוה. הוא שוכב על הספה בבית הוריו". ואם הוא היה בן 24, אז זה היה לגיטימי? אז המשורר לא היה חש צורך לכתוב שיר על העליבות שלו? מה כל כך מפחיד בגיל שלושים, שכולם נטפלים אליו? למה הוא נתפס כמעיד על תחילתו של הסוף? או לפחות על סופה של ההתחלה?
"זאת תשב לנו בבית גם בגיל שלושים", אמי היתה מזהירה את אבי בסתר בעוד אחת מהפעמים בהן נוכחה לגלות עד כמה אני אדישה לגורלי, כבר בגיל שמונה.
"אל תשכחי שלאישה בגילאי השלושים קשה יותר למצוא עבודה. מפחדים שהיא תכנס להיריון יחד עם המשכורת הראשונה", קולגות דאגו להזהיר אותי.
"אחרי שלושים הרבה יותר קשה למצוא מישהו", חברות וזרים גמורים הסבירו לי, "בחורים חושבים שבחורות מעל שלושים הן נואשות ולחוצות על חתונה וילדים. אז כדאי שתזדרזי!".
את האגדה האורבנית הזו - שברגע שבחורה חוצה את סף השלושים היא הופכת אוטומטית לנואשת - שמעתי פעמים רבות מאנשים רבים, ובכל פעם מחדש מצאתי אותה מגוחכת לחלוטין. אם אני צריכה למהר כדי לתפוס בחור שבגיל 29 ימצא אותי מושכת, אך אילו פגש אותי שנה אחרי היה מוצא אותי נואשת - למה שארצה להיות איתו מלכתחילה?
הבעיה בהפחדות הלא רציונליות למיניהן היא שלא משנה עד כמה בקלות אתה מנפנף אותן בדרך כלל, הן עדיין תדענה איך להתגנב למחשבותיך בתקופות הכי אפלות שלך. עכשיו, כשהשגרה שלי היא להיות בטטת כורסה לבושת פיג'מה ולבהות, כל ההפחדות והאיומים האלה חוזרים לרדוף אותי ומציפים אותי בפחד מקפיא שמא כולם צדקו, ואולי באמת חרצתי את גורלי להיות לנצח מובטלת רווקה שלא זזה מהספה. איך הגעתי למצב הזה?
על פניו זה נראה מאוד פשוט – לכתוב, לכתוב, ואז לכתוב עוד קצת. עשיתי את זה כל החיים, אז מה הבעיה עכשיו, כששמתי על כך את כל יהבי, חסכונותיי ושפיותי?
לפני מספר חודשים מועט יכולתי להישבע שברגעים אלה ממש אני אשב לי בהשראה בלתי פוסקת מול המחשב, בעוד שפרץ בלתי נדלה של כתיבה יצא ממני בטבעיות. היה לי ברור שכל מה שאני צריכה לעשות הוא לאזור את האומץ לעזוב את העבודה, לספר לכל העולם על ההחלטה שלי, ואז רק להישאר עם נטל ההוכחה שזה היה שווה את זה. שחלומות כן מתגשמים, והם מתוקים במהלך הגשמתם בדיוק, אם לא יותר, מאשר בזמן שאנחנו עוד רק חולמים אותם.
כולם בטוחים שברגעים אלה ממש אני מנהלת חיים מסעירים, מענגים, מפנקים. מגשימה את כל הפנטזיות שלי ושלהם. כולם מנהלים איתי בימים אילו בדיוק את אותה השיחה:
"אז איך החופש? נהנית?".
בטח נהנית! ידעתם שבמהלך היום משודרות אותן שלוש סדרות בלופ כל הזמן?
"נו, ספרי! איך את מעבירה כל יום? את קמה בבוקר, ואז...?".
בוקר? יותר צהריים המוקדמות. ואז או שאני מתקלחת, או שלא...
"איך הספר, מתקדם?".
תלוי. לבהות בלפטופ נחשב להתקדמות?
זה תפס אותי בהפתעה - הדיבור לקירות, הבהייה בטלוויזיה, הכרס הגדלה. וזה לא שאני לא רוצה לעבוד. אני רוצה לשבת כל היום ולכתוב עד שעשן ייצא מהלפטופ, מהמוח או מהישבן שלי – מה שיעלה באש קודם. אבל מאז שהתפטרתי, אני פשוט לא מצליחה. אני מרפרפת על החלקים שכתבתי לפני, ונדהמת מזה שיכולתי לכתוב ככה אז, שיכולתי ממש לחשוב על שמות עצם ולהצמיד אותם לפעלים ושמות תואר.
ואילו עכשיו נראה שהניסיון להתרכז בכתיבה הוא מעל לכוחותיי. המחשבות שלי מיד מתערפלות, ואני ממהרת לפתוח את הסוליטייר במקום. סוליטייר מחורבן! לו רק היה לי את כוח הרצון למחוק את האפליקציה השטנית הזו מהמחשב שלי!
"בואי ננסה את הסצנה הזו שוב", אני מנסה לדרבן את עצמי. "אז הדמות הזו תגיד כך וכך. רגע, זה הגיוני שהיא תגיד את זה? איך אני הייתי מתנהגת במקומה בכזו סיטואציה?", אני מנסה להיזכר. אבל מי בכלל עוד זוכר איך מתנהגים ליד אנשים, או איך אנשים שם בחוץ מדברים? אולי המציאו כבר ניב חדש של עברית, או קוד התנהגותי חדש בזמן שאני מנסה לכתוב את השורה האומללה הזו?
"את בסך הכל חסומה. זה קורה לכל היוצרים", מעודדת אותי חברה לנשק, ובנדיבותה האינסופית מעניקה לי ספר שאמור לשחרר אומנים חסומים לחופשי.
אני נואשת, אז אני מוכנה לקבל עצות מכל אחד. ההקדמה של הספר מבטיחה שלמעשה כולנו, כל בני האדם, יצירתיים. הבעיה היא רק בזה שאנחנו חסומים. אני מניחה שזה אמור למלא אותי ברוגע ובשקט נפשי, אך למעשה זה רק מדאיג אותי יותר. אם כולם יצירתיים, אז מי יעבוד בעבודות האפורות והמכניסות וירוויח את הכסף שבמיטבו יוכל לרכוש יצירות של אחרים?
אני ממשיכה בקריאה, ומוצאת את עצמי מגחכת אל מול המנטרות שאני אמורה לשנן מידי יום ביומו:
"הבריאה רוצה שאצור". "אני כלי של יצירה בידי בורא עולם". "כשאני יוצרת, אני קרובה יותר לבריאה".
מחברת הספר מבטיחה מראש שהגיחוכים וגלגולי העיניים הם תגובה טבעית, וזו תתחלף בפתיחות ברגע שאהיה מוכנה באמת לאמץ את ייעודי בעולם. אחרי שאני ממשיכה להגיב בגיחוך גם בפעם האחת-עשרה, אני מתחילה לתהות אם לא עדיף לי לתקוף את זה מזווית אחרת. ככל שאני חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה שאולי היא צודקת - לאו דווקא בזה שאני כלי בידי הבריאה אלא לגבי רמת הפתיחות והאימוץ שלי.
הרי אם אני רוצה להיות ממש כנה עם עצמי, אני צריכה להודות בזה שבכל הזמן הזה חשתי צורך להתנצל על עצם קיומי. נכון, אמרתי לכולם שאני עוזבת הכל כדי לכתוב, אבל גם תמיד דאגתי לומר לכולם שאני סתם מתנסה, כדי שאף אחד חלילה לא יחשוב שיש לי חלומות של גדולה לגבי מידת הכישרון שלי.
עם כל האומץ לכאורה שאני משדרת כלפי חוץ, הרי בתוך תוכי אני שומעת עדיין את הקול הבלתי פוסק הזה שמצחקק עלי, שכועס עלי, שבז לחולשתי, שהיא האנושית והצפויה מכולן – החוצפה להאמין שאני מוכשרת, שאני אחת במינה. איך זה שכוכב אחד לבד מעז? איך אני מעיזה להעז? אני לא כוכב. אני אפילו לא נצנץ סינתטי של פורים.
אולי היא צודקת, ובאמת לא אימצתי את ייעודי בחיים. ואולי אני באמת כלי בידי הבריאה. לעזאזל - למה שלא אאמין בזה? מה יש לי להפסיד? במקרה הכי גרוע זה יסתיים באשפוז כפוי. וזה אפילו לא כזה יוצא דופן להאמין בזה שיש לי איזשהו קשר לבריאה, כי בסופו של דבר מיליוני אנשים ברחבי העולם מוצאים נחמה בדת כזו או אחרת שמבטיחה להם ייחודיות ועליונות בתמורה לאמונה עיוורת. וכל מה שמבקשים ממני פה זה רק לשנן אמרות כל בוקר – אפילו לא לצום – אז למה לא?
אז עכשיו כשאימצתי את ייעודי בחיים, והבנתי שהבריאה בכבודה ובעצמה רוצה שאצור, עכשיו רק נותר העניין הקטנטן הזה של... ליצור. איך פותרים את הבעיה הפצפונת הזו? אמממ.... בעיות, איך פותרים בעיות?
"את מהנדסת, למען השם!", אני גוערת בעצמי, "קחי את עצמך בידיים! הרי מה מהנדסים עושים? הם פותרים בעיות!"
למה שלא אגייס את הכישורים המקצועיים שלי לעבודה החדשה שלי? כל מהנדס יודע שפרויקט רציני צריך להתחיל בדיזיין פרטני ונודניקי, ושיצירתיות משולחת רסן מוערכת יתר על המידה. צריך להכניס סדר, לתכנן הכל מראש – סצנה אחרי סצנה, דמות אחרי דמות. מה שכל סופר טוב צריך בסופו של דבר זו תוכנת אקסל!
זוכרים את הפרסומת ההיא על המהנדל? מהנדס שהוא גם מנהל? אז אני המצאתי יצור כלאיים חדש - המהנדסופרת. אולי אני באמת כלי בידי הבריאה!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם