עזה כמוות אהבה: פרשת השבוע של אלי רייפמן
אם רק נחזור לאהוב באמת לא נזדקק לבתי פאר להגשים בהם את אהבתנו אלא תהיה האהבה דרה בכל מקום, וללא תנאי. אלי רייפמן מפרשן את פרשת ויקרא בראי הקבלה
אחת הגדולות של היהדות היא העושר המחשבתי העצום של הגות ורעיונות סביב פרשות התורה שהתפתחו על פני אלפי שנים שבהן לא היו הסחות דעת: לא טלוויזיה, לא אח גדול, לא סמסים, לא פייסבוק – שום רעש לבן שכיום מונע מרובנו פשוט להיות, לחשוב, להגות לאורך זמן בעניין זה או אחר.
אף אחד לא באמת מיהר. לא חיפשו סיפוקים מיידיים ויכלו לכתוב יצירה אחת במשך עשרים שנה תוך כדי התייעצות עם חברים והתעמקות אין-קץ.
זו היתה סביבת העבודה של חז"ל, והתוצאה - ארבע רמות מדהימות לפירושי המקרא, כל אחת מעמיקה ומרחיבה על קודמתה, וכמכלול - אפוס שיכול למלא ספריית ענק שכולה הגות יהודית המעניקה מסגרת וכלים פרקטיים לחיים. הם קראו לזה פרד"ס: ראשי תיבות של פשט, רמז, דרש וסוד.
הפשט הינו פשוטו של מקרא, אותם פירושים רבים ושונים כיד הדמיון הטובה של חז"ל. רש"י, אונקלוס, אור החיים, קסוטו ועוד. כשאומרים "שבעים פנים לתורה" מדברים על פירושי הפשט - הרמה הראשונה של פירוש התורה.
אחריה באים הרמז והדרש - מדרשים שלמים של הגות ושיחות בין חכמים המנסים להיכנס לעובי הקורה, למניעים שמאחורי המעשים של גיבורי המקרא.
לעתים
ולבסוף, הסוד. אותה רמה הידועה בימינו כחכמת הקבלה, שבימי חז"ל כונתה בשמות שונים ובעיקרם - חוכמה נסתרה, או חוכמת הנסתר. לסוד אין בדרך כלל פירושים מנוגדים. הסוד הוא נשמת התורה והאמת האבסולוטית שמאחורי הדברים, האמת האלוהית שהוסתרה בין אותיות התורה רק על מנת להתגלות לאלה שראויים לה, או כשכבר אין ברירה והיהודים קרובים לכליה רוחנית.
ישנם כ-3,000 כתבי קבלה ששרדו את גלות הדורות. ספר הזהר הוא אחד מהם, אך זה שקיבל את הפרסום הרב ביותר. יצירת מופת זאת, המתפרסת על פני כ-1,700 עמודים כתובים בארמית פשוטה, מחולקת על פי פרשות השבוע וחושפת את פירוש הסוד לכל פרשה ופרשה.
ללא חכמת הסוד, ייתכן שהיינו נשארים בחשיכה לגבי רעיונות נפלאים וכלים אמיתיים לחיים העומדים מאחורי סיפורי התורה, שנכתבו על ידי ענקי רוח שדעתם לא הוסחה מעולם על ידי פרק הדחה בהישרדות עונה 308. אנו נסקור את פרשות השבוע ונחבר בין סוד לפשט, או כמאמר חז"ל: בין שמיים לארץ.
פרשת ויקרא, כמו גם פרשת צו (הפרשה הבאה), עוסקת בעיקר בנושא הקורבנות, שהם עיקרה של עבודת ה' בימי קדם. אולם לא ניתן לקפוץ לקורבנות (שנתייחס אליהם בשבוע הבא) מבלי להבין תחילה את בעיית עצם רעיון המשכן.
תוכניות הבנייה של המשכן, גרסתו הניידת של בית המקדש העתיד להיבנות כאשר בני ישראל ינחתו בארץ המובטחת, משתרעות על פני כ-490 פסוקים וחמש פרשות בספר שמות.
הדעה הרווחת היא שנושא המקבל במה כה מרכזית בפרשות המקרא (אפילו לעומת סיפור בריאת העולם שמניינו כ-34 פסוקים בסה"כ) חייב להיות הדבר הקדוש ביותר והחשוב ביותר מבחינת היהדות. ואמנם, במשך כ-1,300 שנה היוו המשכן ושני בתי המקדש לב היהדות ועבודת השם בעבור בני ישראל.
אך למעשה, המדרש והזהר מלמדים אותנו כי מבנים אלו, שנבנו כמרכזי פולחן להשם, הם אבן מצבה וזיכרון עולם לנקודה שבה החלה התדרדרותו הרוחנית של עם ישראל.
על פי חז"ל, לא היתה כלל תוכנית למקום פולחן מרכזי. אמונת השם כפי שהשתקפה בתקופת האבות היתה אמונה שאין לה צורך בניסים ובהוכחות, אמונה פנימית שאין לה מקום גיאוגרפי או מועדון חברים. המשכן היה באדם עצמו, בהכרתו הפנימית בקיום הבורא וחיבורו התמידי למודעות השם בכל מחשבותיו ומעשיו. “כל מלאכת המשכן לא באה אלא כנגד מעשה העגל...”, אומר המדרש.
היה זה חטא העגל שלכאורה הביא את הבורא להבין כי אותו עם "קשה עורף" לא יוכל להסתפק לעולם באמונה זכה שכל כולה הכרה פנימית והכרעה ערכית אישית לקבלת עול מלכות שמיים אלא תמיד יחפש "אלוהים שניתן למשש", הגשמה כלשהי, ואפילו חלקית, של אלוהים בדמות עגל או בדמות מרכז פולחן עם כהנים, תשמישי קדושה, מנורה וכל דבר שיהווה נקודת ייחוס גשמית שניתן "לנעוץ בה שיניים".
דרישה זו נתקבעה ביהודים עוד מימי עבדותם במצרים, שבה על פי המדרש התדרדרו לעבודת אלילים שעקרונותיה דבקו בהם למרות הפירוטכניקה של קריעת הים וניסים אחרים עד למתן תורה בסיני. אלוהים כאילו נאנח בלאות למראה בני ישראל החוזרים לסורם למרות כל שקרה אותם ומבקשים הגשמה של השם או לפחות הגשמתה של עבודת השם.
הבורא נכנע למעין פשרה. לא יהיה עגל או כל פסל אחר שבני ישראל יוכלו להסתחרר סביבו במחולות, אך יהיה משכן, מקום, מרכז, מוקד גשמי שאליו יוכלו להגיע ולהתכוון, ובמרכזו ארון הברית - הדבר הקרוב ביותר לאלוהים שניתן להתייחס אליו.
בני ישראל הולכים ומתרחקים מעבודת השם המקורית כפי שהיתה בזמן האבות. זהו רע הכרחי, כי בלעדי המשכן וכל הנלווה לו כנראה שלא היו נשארים כלל באמונת השם. כקריאת ייאוש אחרונה שולח אלוהים רמז שיהדהד על פני אלפי שנה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם..." - לא "בתוכו" אלא "בתוכם"! בבני ישראל.
זוהי קריאה אחרונה בתקווה שמי מהדורות ייזכר בה: שלא המשכן ולא כליו ולא הקורבנות הם מקום אהבת השם אלא הבורא שורה בכל והמשכן היחידי האמיתי הוא בלבו של כל אדם מישראל. ואם רק נכיר בכך, ונבנה את המשכן בליבנו - יבוא אלוהים וישכון בתוכנו...
זו היתה קריאתו. ואנו לא שמענו.
מדור לדור רק הגדלנו לעשות בהגשמת עבודת השם. המקדשים היו יותר ויותר מפוארים, והעניינים הטכניים של כלי הקודש ומכניקת הקורבנות הפכו לתכלית היהדות במקום שיהיו אלה אהבת השם וכוונת הלב הזכה מכל אינטרס. ככל שגדל המשכן - כך קטנה אהבת האמת בליבנו להשם.
מדרש נפלא במסכת סנהדרין מספר על זוג נאהבים, איש ואשתו, האומרים: "כאשר היתה אהבתנו עזה, יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב. ועכשיו, משפסקה אהבתנו להיות עזה, הרי גם מיטה בת שישים אמה צרה לנו ואינה מספיקה".
האלגוריה הרומנטית עצובה אך ברורה. כמוה, עצוב גם אובדן המשמעות האמיתית סביב המונח "אהבת השם". הטעות היא לחשוב כי זוהי "חובת אהבה" כלפי שליט עליון גוזר גורלות. אחד המקובלים הגדולים בכל הזמנים, הרב אשלג, המכונה "בעל הסולם", הוריד את המונח לרמת התובנה של אנשים בני תמותה: "אהבת השם = אהבת הכלל".
הקבלה מתייחסת ככלל במקורות אינספור למלחמה העיקרית והנצחית, שהיא מלחמת נשמת האדם באגו שלו או יצר הרע (המכונה בקבלה "סטרא אחרא" או "הצד האחר") אשר מתבטאת באהבת העצמי הנרקיסיסטית שכולנו לוקים בה.
אדם העובר מאהבת העצמי כמוקד חייו לאהבת הכלל הוא הוא הצדיק שזכה לאהבת השם. אהבה זו אינה יכולה לבוא בכפייה אלא רק דרך תהליך הזדככות מרצון שעוד ניגע בו רבות, אך זוהי האהבה האמיתית, שבה אינך מתבטל אך גם אינך נשאר מרכז עולמך שכל מהותך הינה לספקו.
לדעת אהבה אלטרואיסטית היא מטרתה האולטימטיבית של עבודת השם. בינתיים, אומרת הקבלה, החומרנות הגשמית ואהבת העצמי השולטים היום באנושות הובילו לאובדן הרומנטיקה ולאהבה שקרית שבה כל מטרתה של "אהבתנו" (כלפי אדם או אלוהה) היא בסופו של יום לספק את צרכנו אנו.
המסר והשיעור לשבוע הקרוב (אם לא לחיים ככלל) הוא לא לאבד את הרומנטיקה על חשבון החומרנות. חיינו הגשמיים הם השתקפות אמת של חיינו הרוחניים והקשר שלנו לבורא עולם. אם מצאנו כי הזוגיות שלנו איננה מסתפקת באותו "חוד של חרב" מהימים שבהם היינו מאוהבים, אזי אהבתנו פסה מלהיות אהבת אמת.
אהבת אמת ביהדות היא נטולת אינטרס ואיננה קשורה למקום או למרחב גשמי. אם רק נחזור לאהוב באמת לא נזדקק לבתי פאר להגשים בהם את אהבתנו אלא תהיה האהבה דרה בכל מקום, וללא תנאי. כך גם אהבת השם שהיא השאיפה לאהבת הכלל. חייבים אנו לזכור כי כל המקדשים ובתי הכנסת ותשמישי הקדושה, אין הם אלא כלים האמורים לעזור לנו להתגבר על האגואיזם ולעבור לאלטרואיזם.
אלה הם כלים - ולא המהות. להחזיר את אהבת השם למקורה משמעו לבנות את בית המשכן בתוכנו, עבודת השם שלא למען אינטרס וקבלת דבר או פרס מבורא עולם או מכל אדם שהוא. ואז, או אז, כשאהבתנו תהיה שוב עזה, תתממש ההבטחה האלוהית ויחזור השם וישכון שוב בעמו.
לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם