ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

ברכת המזון: תארוז לי חמלה

מחקר חדש מוכיח קשר הדוק בין חמלה עצמית לבין מידת האושר והרווחה של האדם. ויש עוד בונוס: מסתבר שמי שסולח לעצמו אוכל פחות. בתיאבון

שחר שילוח | 8/3/2011 10:51

תגיות: חמלה, תודעה, שחר שילוח

אין לבלבל בין חמלה עצמית לבין ותרנות עצמית או התרת רסן כללית צילום: יח''צ

חמלה עצמית - מושג שנשמע לא משהו, בעיקר כשמבלבלים בין חמלה לבין רחמים. אבל גם בלי לבלבל, מי שעסוק מאוד בחמלה עצמית או באהבה עצמית, גם אם מהסוג הבודהיסטי, מצטייר כאדם שעסוק מאוד בעצמו, מין נרקיסיסט רוחני שכזה.

אולי הוא מבלה את ימיו בליטוש תנוחות יוגה, לבוש בבגדים רפויים, מתחזק את המיינד בעזרת הרבה מדיטציה עד שלא נותר לו זמן ואנרגיות בשביל מישהו אחר. הוא היה תורם כסף לעמותות לזכויות אדם, אבל לא נשאר כי הכול הולך על דוחן אורגני.

ועכשיו קצת יותר ברצינות: גוף מחקרים חדש שעוסק בחמלה עצמית מגלה קצת יותר מה מסתתר מאחורי המושג ומראה צדדים חיוביים שלו.

ד"ר קריסטין נף, פרופסור להתפתחות האדם מאוניברסיטת אוסטין, היא מהחלוצים בתחום. ד"ר נף מבחינה בין חמלה עצמית להערכה עצמית ומדגישה שחלמה

עצמית, בניגוד להערכה עצמית, תורמת לתחושת הרווחה של האדם.

היא גם טוענת שלמעשה אין הבדל בין חמלה עצמית לבין חמלה כלפי הזולת. בשני המקרים מדובר באי-התעלמות מכאב ובתחושת דאגה ואכפתיות לנוכח מצוקה. כלומר, חמלה עצמית אינה בהכרח מאפיינת אנשים שמוציאים מעצמם את המיץ בשביל עוד קידום בקריירה, עוד הישג עסקי וכדומה. מצד שני, אין לבלבל בין חמלה עצמית לבין ותרנות עצמית או התרת רסן כללית, כפי שמראה הניסוי בהמשך.

"במחקר שלי גיליתי שהסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם חומלים על עצמם היא החשש שלהם שיהפכו לוותרניים כלפי עצמם", הסבירה ד"ר נף בראיון לניו יורק טיימס. "הם מאמינים שביקורת עצמית היא מה שמחזיק אותם בעניינים. רוב האנשים, טועים מכיוון שהתרבות שלנו אומרת שלהיות קשה עם עצמך זאת הדרך הנכונה".

מחקרים של נף ושל חוקרים נוספים בתחום מצביעים על כך שקבלת אי השלמות שלנו יכולה להיות הצעד הראשון בדרך לבריאות טובה יותר.

אנשים שיש להם דירוג גבוה בשאלוני חמלה עצמית הם כאלה שסובלים פחות מדיכאון ומחרדה ונוטים להיות מאושרים ואופטימיים יותר. מידע שטרם נותח מספיק מעלה את האפשרות שחמלה עצמית משפיעה על כמות המזון שאנו צורכים ועשויה לעזור לאנשים מסוימים לרזות.

סופגניות ללא רגשות אשם

מחקר על חמלה עצמית שנערך ב-2007 באוניברסיטת ווייק פורסט בדק את השפעתה על הרגלי האכילה של 84 סטודנטיות. למשתתפות נאמר שהמחקר הוא ניסוי בטעימת אוכל.

הן התבקשו לאכול סופגניות, לאחר שקבוצה אחת קיבלה שיעור מקדים על חמלה עצמית. הקבוצה שלא קיבלה שיעור בחמלה עצמית נסחפה לאכילה רגשית ואילו דווקא הנשים שנתנו לעצמן את הרשות ליהנות מהמתוק לא הגיעו למצב של אכילת יתר.

כפי שהראה מחקר הסופגניות, קבלת החסרונות שלנו באהבה מצמצמת רגשי אשם ויכולה לתרום לבריאות טובה יותר. כולם מכירים פחות או יותר את הכללים הבסיסיים של אכילה נכונה והתנהגות בריאותית.

אבל מה קורה כשנכשלים? מי שהחמלה העצמית שלו אינה מפותחת עלול להיכנס למעגלים של "שוב נכשלתי, אין סיכוי שאתמיד, למה בכלל לנסות", לחוש אשם ולהיגרר לפיצוי עצמי שיכול לבוא לידי ביטוי בעוד סיגריה, עוד משהו מתוק, עוד רביצה מול הטלוויזיה. החומלים על עצמם, לעומת זאת, מצוידים במספיק אהבה ואמונה כדי לנסות שוב.

ואיך כל העסק הזה יכול לתרום גם לעולם? אם ניקח למשל את הנושא הבוער של איכות הסביבה נראה שאנשים עלולים לפתח עם האג'נדה הירוקה את אותה מערכת יחסים שהם מפתחים עם דיאטה.

אכן, לפחות במקומות מסוימים העלייה במודעות לערכי סביבה התחלפה במעין אקו-נוירוטיות וברגשי אשמה ירוקים, מה שיכול לגרום לאנשים לוותר על הדרך הנכונה. עם מנה טובה של חמלה עצמית,יש פחות סיכון שזה יקרה.

אז פעם אחת זרקתי פלסטיק לפח הרגיל / התעלמתי מקבצן / לא תרמתי לאגודה למלחמה לסרטן. לא סוף העולם. יש חיים שלמים לפניי לשפר ולתקן.

הנזירה והמורה הבודהיסטית-טיבטית פמה צ'ודרון מסבירה את המושג הבודהיסטי הקשה לתרגום "מאיטרי" - ידידותיות בלתי מותנית ובעיקר ידידותיות בלתי מותנית כלפי עצמנו.

חמלה, היא אומרת, היא רק חלק ממאיטרי. צ'ודרון מקדישה נתח נכבד משיעוריה וספריה לאותה ידידותיות בלתי מותנית כלפי העצמי. משמעותה, לפחות כלפי מתרגלי מדיטציה ובודהיזם, היא לקבל את העובדה שכאבים, קשיים פיזיים ורגשיים, אי נוחות ואכזבות הם חלק מהדרך.

חמלה עצמית היא לא כרטיס יציאה ברגע שהברכיים כואבות מדי – להפך, היא הכוח להבין שלא הכול מושלם ובכל זאת להמשיך. וזה נכון, מן הסתם, לא רק לסשנים של מדיטציה או לשיעורים משוכלי רגליים מול מורים בגלימות צבעוניות. בהצלחה.