מראה מראה שעל הקיר: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
אז מה היה לנו השבוע? מצעד היפים והיפות בטקס פרסי אוסקר, אייטמים עסיסיים בטורי הרכילויות וגו'אן קולינס אחת, שהתמוטטה בגלל שמלה צרה מידי. והמסקנה: אם אנחנו עסוקים כל כך ביופי חיצוני כנראה שיש בזה משהו
אני לא זוכרת מי בדיוק זכה בפסלון ובאיזו קטגוריה. אבל אני כן זוכרת שלטקס פרסי האוסקר סקרלט ג'והנסון לבשה שמלת תחרה סגולה, בדיוק באותו צבע של שמלתה של נטלי פורטמן ההריונית. אני תוהה האם שפתיה העסיסיות של ג'והנסון הם תוצר של גנים טובים או קארמה טובה או שמא ידו של הסיליקון בדבר. אני יודעת מה אנשים חושבים על איך שבלייק לייבלי נראית, אין לי מושג מה דעתם על איך שהיא משחקת.
הוליווד
עוד מחדשות השבוע שהסעירו אותי במיוחד: ג'ואן קולינס, הלא היא אלקסיס קרינגטון של ימי ילדותי, התעלפה באפטר פרטי שאחרי האוסקר ואושפזה. סיבת ההתעלפות: השחקנית בת ה-77 דחקה את עצמה לשמלה צרה מדי.
מעבר לעלות השמלה, קשה לי אפילו להתחיל לדמיין כמה כסף, זמן ומאמצים הושקעו בגופה ובפניה של קולינס, כדי שתוכל להדס על השטיח האדום בגזרה של בתולת ים שופעת, פנים מגוהצות ושיער מתבדר.
אנחנו חיים במציאות שבה מי שמעז להשמין או להזדקן חורג מהנורמות. מהשמנה אפשר ואפילו רצוי להימנע, אבל את הזמן והקמטים קצת יותר קשה לעצור. לאחר שהקמטים הפכו לפדיחה ולפני שהומצא מתקן לעצירת הזמן צצו פתרונות כמו חומרי מילוי, סיליקון ומתיחות מסוגים שונים, שלא גורמים למשתמשים בהם להיראות צעירים יותר אלא מנותחים, מתוחים ועשירים יותר – וזה הסטנדרט החדש.
הכי קל להגיד שמה שחשוב זה הפנימיות ושמי שעסוק כל כך במראה השיער (על החזה או הראש) ובהיקף החזה (עם שיער או בלעדיו) הוא סתם ריקני וחלול. אבל אם אנחנו עסוקים כל כך ביופי, אולי יש בזה משהו.
בתנ"ך וביהדות בכלל יש התייחסות נרחבת למראה החיצוני של בני האדם. אמהות האומה, שרה, רבקה, ורחל מתוארות כנשים יפות. דוד המלך מתואר כג'ינג'י יפה עיניים, וגם בת שבע, שאותה חמד, מתוארת כאישה "טובת מראה מאוד". שיר השירים עמוס בתיאורים של יופי אנושי, ומי שחושב שמדובר בשכינה ולשכינה יש שדיים, שיהיה לו לבריאות.
פרשנות מקובלת להדגשת היופי בכתובים היא שהוא משקף את האלוהות. בתנ"ך, כמו אצל אפלטון, הטוב והיפה חד הם, כמו שאמר קהלת על מעשי האלוהים, "אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ". היופי החיצוני מצטרף לרשימת המעלות שבהן התברכו כמה וכמה מאבות האומה ומאמותיה.
מצד שני, גישת "שקר החן והבל היופי" מציגה את המראה החיצוני המצודד כתעתוע ריק מתוכן. אבשלום, למשל, היה טוב מראה כמו אבא שלו, דוד. בשמואל ב' פרק י"ד הוא מתואר כגבר יפה תואר ("לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם"), אבל גם כגנדרן שמחבב באופן מיוחד את שער ראשו השופע.
אבשלום המאוהב בעצמו מורד באביו, אבל בגלל שערו הארוך שנתפס בענפי עץ, הוא נלכד ונהרג על ידי אנשיו של דוד. יפה יפה, אבל טמבל. אם רק היה מוותר על עטרת ראשו לקראת ההתקוממות, או לפחות היה קולע צמה, אולי היה מצליח לברוח.
לצד האפל של היופי יש שני פנים. אחד הוא כוח הפיתוי שלו שיכול לגרום לאנשים לאבד את שיקול הדעת, כמו בסיפור דוד ובת שבע. הפן השני הוא שמכיוון שהמראה החיצוני הוא הדבר הראשון שאליו אנחנו נחשפים בפגישה עם אדם זר, האנשים שהתברכו ביופי חיצוני צריכים להתאמץ פחות מהאחרים.
כשהשיניים עקומות, השיער מדובלל והעור מחוטט, רצוי מאוד לפתח קסם אישי ויכולת שיחה ולהקרין אינטליגנציה כדי להוכיח בזריזות שיש משהו טוב בקנקן הלא-ממש-משהו-משהו הזה.
אבל גם היפים והיפות משלמים מחיר. בעיקר כשמדובר בנשים, המשוואה היא יפה וטיפשה או חכמה ומכוערת. כאילו שתכונה טובה אחת לא יכולה לשכון לצד תכונה טובה אחרת, או שמי שיש לה זמן לטפח את השיער לא נשאר לה זמן לטפח את האינטלקט. יעידו על כך כל הבדיחות תחת קטגוריית בלונדיניות.
בבודהיזם יופי ומראה קורן קשורים לקארמה טובה. התפיסה הזאת דומה בעיניי לתפיסה המתבטאת בכמה מסיפורי התנ"ך שבהם היופי משקף את האלוהות ונובע מהרמוניה בין חוץ לפנים.
הבודהיזם מדבר על שש פארמיטות, מעלות אנושיות, המביאות לשלמות פנימית: נדיבות, התנהגות מוסרית, סבלנות, נחישות, מדיטציה וחוכמה. היופי החיצוני אינו כלול ברשימה הזאת.
אולם במאמר על שלמות הנדיבות (דהנה פאראמיטה) מספר אבי פאר שעל מנת להתקיים הנזירים הבודהיסטים נסמכים על נדיבותם של האזרחים נותני נדבות המזון. הוא כותב שהבודהה מצביע על ארבע מתנות שזוכים בהן תורמי המזון: שמחת חיים, חיים ארוכים, כוח פיזי ויופי חיצוני.
אבל הבודהה וממשיכיו משתמשים ביופי החיצוני כדוגמה לעקרון ההשתנות המתמדת, שהוא מאבני היסוד בבודהיזם. מעשייה בודהיסטית מספרת על קֶמָה, שהיתה פילגשו של המלך בימביסרה. קמה רצתה להקשיב לשיעוריו של הבודהה כי שמעה שהוא מפגין יחס מזלזל כלפי יופי חיצוני.
יום אחד היא הגיעה להיכל שבו לימד הבודהה. מכיוון שבעזרת כוחותיו העל טבעיים יכל לקרוא את מחשבותיה, השתמש הבודהה באותם כוחות כדי ליצור חזיון של אישה יפה שנעמדה מול קמה. בעוד קמה מתפעלת מיופייה של האישה, הפך הבודהה בהדרגה את הדמות שיצר מאישה צעירה לאישה בגיל העמידה ואחר כך לזקנה, עד שקרסה על הרצפה עם שיניים שבורות, שיער אפור ועור קמוט.
התמורה הזאת גרמה לקמה להבין את שטחיותו של היופי החיצוני ולתפוס את טבעם בר החלוף של החיים. היא הרהרה: "אם גוף כזה יכול להפוך לגל חורבות, זהו בוודאי גם גורלו של גופי שלי". התובנה הזאת גרמה לקמה להגיע לשלב הראשון של ההארה. פילגשו של המלך הפכה לנזירה והיתה אחת משתי תלמידותיו הראשיות של הבודהה.
נו, אז מה מוסר ההשכל כל הסיפור הזה? די ברור שיופי חיצוני הוא ברכה (מאלוהים? מהקארמה? מהגנים? בחרו בעצמכם), ואין סיבה לחשוב שמי שהתברך במעלת היופי נשללו ממנו מעלות כמו חוכמה וחביבות. להפך.
מצד שני, בעולם שבו אפשר לקנות בכסף שדיים, אפים סולדים ושפתיים תפוחות, עדיף להתייחס ליופי בפרופורציה. ולא, זאת לא פרסומת למקום ההוא שבו מעצבים מחדש את הישבן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם