מדליית זהב
מייקל סולומונוב חי לבד בניו יורק מגיל 16 וקרע את התחת בשטיפת כלים עד שהגיעה הטרגדיה של חייו: אחיו דוד נהרג מירי צלף של חיזבאללה. שבע שנים אחרי כשהוא הבעלים של המסעדה הישראלית המצליחה ביותר בארצות הברית ואחד המתמודדים בתחרות הבישול היוקרתית "איירון שף" הוא מסביר איך דווקא השיפודים והחומוס הם הדרך הכי טובה להתחבר לאחיו
מסביבנו חבורה של נהגי משאיות גדולי גוף שבדיוק כמוהו מפרקים סנדוויץ' של עוף או צ'יזבורגר כפול רק עם מנה גדולה של צ'יפס וקולה בכוס פלסטיק בגודל של אגרטל. "לפחות שמתי הרבה עגבניות בסנדוויץ'" הוא אומר בהומור.
סולומונוב מדבר על המטבח הישראלי באהבה השמורה למי שבילה את מרבית שנותיו הבוגרות בארצות הברית. נע על ציר האוכל שבין טבעות בצל להמבורגר עתיר שומן. כבר 13 שנה שהוא מנהל רומן עם האוכל שלנו מאז שעבד בגיל 19 בשטיפת מגשים בבית קפה שכונתי בכפר סבא. לפני שנתיים וחצי פתח בפילדלפיה את מסעדת השיפודים "זהב" המסעדה הישראלית המצליחה ביותר בארצות הברית כיום.
סולומונוב החליט שהוא חייב לקחת את העובדים החדשים לסיור גסטרונומי בישראל לפני שהם לומדים להכין צלחת חומוס וחצילים על האש. חמש ארוחות ביום למעלה מ-30 מסעדות הם הספיקו לעבור באותו שבוע. "בכל פעם זה היה חייב להיות אוכל אחר" הוא מדגיש.
אבל לא רק מסעדות. סולומונוב שנולד בישראל ושהוריו גרים בה גם היום ידע עוד לפני הטיול שהדרך האותנטית ביותר להתחבר לתרבות האוכל המקומית עוברת דרך המטבח המרוקאי בבית הורי מנהל המשמרת שלו אילון גיגי מאשדוד. וגם דרך הבורקסים המפורסמים של הסבתא הבולגרייה שלו והאורז הפרסי של החברה של אבא שלו.
אלפי דולרים עלה לו הטיול כולל טיסות לינה ועשרות ארוחות לא עניין של מה בכך למי שפתח את מסעדה בעזרת הלוואות מהבנקים. אבל סולומונוב לא מצטער לרגע.
"איך אתה יכול להסביר למישהו שבחיים לא היה בארץ מה זה הבשר של מסעדת סופיה בתל אביב?", הוא שואל והעיניים שלו קורנות. "איך אתה יכול להסביר מה זה ג'חנון של שבת בבוקר למישהו שלא אכל את זה מימיו או מנה פלאפל בשלוש לפנות בוקר באמצע רחוב שינקין? יש דרך חיים בישראל שלא מזכירה בכלום את ארצות הברית. אנשים שרוקדים אוכלים ושותים בשלוש לפנות בוקר ולמחרת הולכים ללימודים. בבית קפה בכפר סבא היינו מסיימים משמרת בחמש לפנות בוקר מעשנים סיגריה והולכים לשחות בים. אלה דברים שאי אפשר להסביר עד שלא רואים אותם בעיניים".
בארצות הברית של 2011 מסעדה ישראלית מצליחה היא כבר מזמן לא נושא לכתוב עליו הביתה. אלא שההצלחה של "זהב" חורגת בהרבה מסיפורי החומוס השגרתיים של ניו יורק. מסעדה ששנתיים וחצי בלבד לאחר שנפתחה הפכה לשם דבר בקנה מידה לאומי.
ב-2008 "זהב" דורגה על ידי המגזין הנחשב "אסקווייר" כאחת מ-20 המסעדות החדשות הטובות ביותר בארצות הברית. שנה לאחר מכן פרסם המגזין "פילדלפיה" את דירוג המסעדות השנתי של העיר פרסום רב תהודה שמעמיד בכוננות את הגדולים והחשובים שבשפים המקומיים. "זהב" דורגה במקום הראשון. ואנחנו כאמור לא מדברים על עיירה קטנה בדרום ארצות הברית אלא על העיר השישית בגודלה בארצות הברית עם מאות מסעדות חיי לילה שוקקים ותרבות אוכל עשירה.
"'זהב' מציגה בפנינו את הצד היוקרתי של המטבח הישראלי שלא ידענו שקיים מעבר למנת פלאפל" כתב המגזין בדברי ההסבר לבחירה שהפתיעה רבים.
במקביל החל סולומונוב, רק בן 32, לבנות לעצמו שם של אחד השפים הצעירים הטובים בארצות הברית. כבר שנתיים ברציפות שהוא מגיע לשלב הסופי בפרס השף הטוב ביותר של קרן ג'יימס בירד היוקרתית תחרות שנחשבת לאוסקר של תעשיית האוכל האמריקאית. אלא שלעיקר הפרסום והיוקרה הוא זכה לפני חודש וחצי אז הוזמן להתחרות בתוכנית האוכל "Iron Chef America" תחרות הבישול היוקרתית והתוכנית הנצפית ביותר בערוץ האוכל האמריקאי.
"אני לא יודע אם אני אחד השפים הטובים בארצות הברית" הוא מצטנע. "אני עושה משהו ייחודי אני לוקח את כל הטעמים מישראל עושה לזה עיבוד שיתאים ללקוח האמריקאי משלב ניחוח תימני מרוקאי ואירופי ומגיש לו את זה בצורה כזאת שתספק לו השראה. בסופו של דבר אין שום דבר שאני יכול לעשות שיהיה אפילו קרוב לטעם של הבורקס הבולגרי של סבתא שלי או למרק התימני שהייתי אוכל בכרם התימנים או לפלאפל בקצה המשעול של שוק הכרמל. כמה שאני אנסה אני לא אוכל להכין את זה אותו דבר".
אלא שלא רק אהבה גדולה למטבח הישראלי ותשוקה בלתי נגמרת לבישול עומדים מאחורי ההצלחה של סולומונוב
"בדיוק חזרתי מחופשה של שלושה שבועות בארץ" נזכר מייקל. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבילינו זמן אמיתי ביחד. הייתי כל כך גאה בו ובגבר שהוא נהיה. שלוש שנים לא ראינו אחד את השני הוא היה קשוח גבר אמיתי. בפעם הראשונה הלכנו למסיבות יחד הוא הכיר לי את החברים שלו מהצבא הלכנו לים".
כשתמה החופשה מייקל חזר לעבודה במסעדה מקומית בפילדלפיה. דוד ספר את הימים לקראת השחרור בטרם יצטרף לאחיו הבכור בארצות הברית. עד שהגיע האסון שקטע הכל.
"מה שמדהים הוא שבאותו יום הייתי בדיוק בדרך חזרה מעיר בפנסלבניה שקוראים לה 'לבנון'" הוא נזכר. "פתאום דודה שלי התקשרה. היא אמרה לי להתקשר להורים שלי ברגע שאני מגיע הביתה. הבנתי שמשהו קרה אבל בראש שלי כבר חשבתי שהוא משוחרר.
למחרת עשה דרכו לישראל בטיסה שכאילו נלקחה מסרט דרמה הוליוודי. "אני נכנס למטוס והדיילים נותנים לנו עיתונים בעברית" הוא נזכר. "בעמוד הראשון אני רואה תמונה של דוד מובל באלונקה על ידי החברים שלו ליחידה. הרגשתי שאני נשבר לא יכולתי להחזיק את עצמי. אני זוכר שהתקדמתי לעבר השורה שלי שהייתה כמעט בסוף המטוס כשבדרך אני חולף על כל הנוסעים שמחזיקים ביד את העיתון עם התמונה של דוד".
איך מעבירים 11 שעות של טיסה במצב כזה?
"מה שאני הכי זוכר מאותה טיסה הוא שכל הדרך הייתי בטוח שהמטוס הולך להתרסק. וכל מה שאני רציתי זה עוד דקה עם דוד. בתוכי רציתי שהמטוס יתרסק רציתי עוד הזדמנות להחזיק אותו להיפרד ממנו כמו שצריך. בביקור בארץ הוא אמר שהוא שוקל להירשם לקולג' בארצות הברית ואני הייתי בטוח שאנחנו הולכים להעביר את שארית החיים שלנו יחד. במשך כל הטיסה הייתי בטוח שאנחנו הולכים להתרסק ולא רק שלא פחדתי רציתי שזה יקרה".
אחרי הלוויה לא חשבת להישאר בישראל עם ההורים?
"הרגשתי שאני חייב לצאת משם. יש משהו מאוד אינטנסיבי בלוויות ישראליות בדיוק כמו בחתונות. זה היה הרבה יותר קשה מאשר לוויה בארצות הברית במיוחד בגלל שזאת הייתה לוויה צבאית עם כל החברים שלו מהיחידה שכבר השתחררו ובאו במיוחד.
אני זוכר שהגיעו ללוויה משהו כמו אלף אנשים כשגם בשבעה שהייתה מקוצרת בגלל סוכות הצטופפו בדירה הקטנה של אמא שלי קרוב לאלף איש בשלושה ימים. הרגשתי שאני צריך להתרחק מכל זה שזה יותר מדי כבד".
מייקל חזר לעבודה במסעדה של מארק וטרי אחד השפים המוכרים בארצות הברית. אלא שעל אף הרצון להתרחק הוא מצא את עצמו פעם אחר פעם נשאב לארץ ובעיקר לטרגדיה שפקדה את משפחתו.
חודשיים וחצי לאחר שאיבד את אחיו הוא לקח את וטרי לארץ ועלה איתו לבסיס במטולה בו שירת דוד בזמן התקרית. יחד הם הכינו לחיילים ארוחת ערב חגיגית לזכרו של אחיו. "כנראה שזאת הייתה הדרך שלי להתחבר אליו" הוא מסביר. "רציתי ללמוד כמה שיותר על איפה הוא שירת ועם מי. חשתי מרוחק מהחיים שלו ומכל מה שקרה אחרי התקרית".
איך היה לעבור ממטבח של מסעדה יוקרתית למטבח צה"לי?
"האמת היא שלא ידעתי בדיוק למה לצפות. אני זוכר ששאלתי איפה המטבח ולקחו אותי לקרוואן פח שכל מה שיש בו זה תנור. כששאלתי אם יש מגבות להחזיק את הידיות הרותחות של הסירים תלשו לי חתיכות מלבניות מקופסאות קרטון. בסוף הכנו עוף מבושל ביין של שבת דגים גזר.
זה היה אירוע מאוד קשה מבחינה רגשית. אמא שלי באה החברים שלו שהשתחררו חזרו במיוחד. אחד מהם הביא גיטרה ושר לכבודו שיר של פינק פלויד. היה חשוב לי שמארק וטרי יבוא איתי כי יש דברים שאני לא יודע איך להסביר למי שלא היה בישראל.
איך אתה מסביר מצב שיורים על חיילים מהצד השני של הגבול בלי שום סיבה. אתה יודע מה היה קורה בארצות הברית אם היו יורים על חיילים אמריקאים מהצד השני של הגבול עם מקסיקו? איך אתה מתאר לאזרח אמריקאי מצב שמשאיות של חיזבאללה נוסעות ליד הגבול עם ישראל בלי שום הפרעה?".
מי יקל נער עם היסטוריה של בעיות התנהגות קשרים עם האנשים הלא נכונים ואוצר מילים שמורכב גם היום מהמילה פאק על צורותיה השונות הרגיש בחודשים שלאחר מות אחיו שהוא הולך ושוקע. "דברים התחרבנו לי בראש" הוא נזכר. "הייתי בן 24 והחלטתי שאני רוצה להתגייס לצה"ל" הוא ממשיך. "התחלתי להתאמן הרבה הייתי רץ כל יום עם אפוד כבד על הגב הרגשתי שזה הדבר הנכון מבחינתי. ברגע האחרון הבנתי שאני עושה את זה מהסיבות הלא נכונות והחלטתי להישאר בפילדלפיה".
את מדי צה"ל הוא החליף בסופו של דבר בחליפת השף הלבנה בתפריט ישראלי ובקעקוע גדול של גולני שעליו מוטבעת המילה "אחי".
"הזהות הישראלית שלי הייתה שם כל הזמן נולדתי בישראל ושני ההורים שלי מתגוררים בה" הוא מסביר. "אבל המוות של דוד חשף אותי לחתיכת מציאות ישראלית בצורה הכי חזקה שיכולה להיות. מצד אחד אתה נחשף לטרגיות ולבירוקרטיה הצבאית ומצד שני אתה מגלה את כל החום האנושי שמורעף עליך.
אני חושב שעד היום, שבע שנים אחרי המוות שלו, אין שבוע שחברים או מפקדים ששירתו איתו ביחידה לא מבקרים את אמא שלי. מבחינתי האוכל הישראלי הייתה הדרך להתחבר בצורה הכי טובה גם לזהות הישראלית שלי וגם לדוד".
הוא נולד בארץ בן לאם אמריקאית ולאב ישראלי ממוצא בולגרי. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לארצות הברית תחילה ללוס אנג'לס אחר כך לפיטסבורג שם היא ניהלה חנות תכשיטים. 12 שנה לאחר מכן חזרו לישראל.
כמו מרבית הזוגות המעורבים האמא האמריקאית התגעגעה לארץ האבא הישראלי רצה להישאר בארצות הברית. מייקל אז בן 15 יצא למרד. "לא רציתי לחזור לארץ" הוא מודה. "גיל 15 זה גיל בעייתי גם כך כל החברים והמשפחה שלי היו בארצות הברית. בכלל לא הייתי ילד קל ואני זוכר שאמרתי להורים שלי שבגלל המעבר אני הולך למרר להם את החיים".
המשפחה התיישבה בכפר סבא. אמא של מייקל עבדה כמורה בבית ספר מקומי. דוד אז בן 12 נרשם לבית ספר ישראלי ומייקל החליט להתנתק מכולם ולהירשם לכיתה של תלמידים אמריקאים בפנימייה חקלאית בפרדס חנה.
"מבחינתי כל החזרה לארץ הייתה עניין זמני של לא יותר משנה ולכן לא עשיתי שום מאמץ להשתלב בחברה" הוא מסביר. דווקא את אותה שנה בפנימייה הוא מתאר היום כאחת התקופות היפות בחייו. "כל יום שלישי היינו עובדים בחווה" הוא נזכר בערגה. "בימי חמישי היינו יוצאים לסיורים בעקבות אתרים שהיינו קוראים עליהם בשיעורי תנ"ך. בפעם הראשונה בחיים שלי פיתחתי תחושה של ישראליות. הבעיה הייתה שבראש שלי כבר היה לי ברור שאני חוזר לארצות הברית תוך שנה. במבט לאחור הייתי צריך להישאר".
בגיל 16 הוא אכן חזר לארצות הברית. לבד. התגורר במשך למעלה משנה בבית של חבר מרחק 10,000קילומטר מהוריו ו-12 שעות טיסה מהאנשים היחידים שיכלו להשפיע עליו באמת.
"על פניו היה לי כל מה שילד בגילי יכול לחלום עליו" הוא מספר. "לחיות רחוק מההורים לעשות כל מה שאני רוצה. זה חלום". אלא שדי מהר החלום הפך לסיוט. "בראייה לאחור זה היה אסון" הוא מודה כיום. "די מהר התחברתי לאנשים הלא נכונים בקושי הייתי הולך לבית ספר שותה מעשן זה נס שבכלל סיימתי את התיכון. במקביל התחלתי להתגעגע לישראל שהשארתי מאחורי. למרק התימני שהיינו אוכלים במסעדה בחדרה לטיולים בקיסריה לחנויות של זכרון יעקב".
שלוש שנים לאחר מכן בלי כיוון בחיים ועם עברית שבורה, הוא חזר לארץ והחל לעבוד כשוטף מגשים במאפייה בכפר סבא. אחרי כמה חודשים נכנס למטבח עזר עם הבורקס גלגל את הרוגלך. "בימי חמישי היינו מגיעים למאפייה בשתיים לפנות בוקר ומכינים חלות עד כניסת השבת" הוא מספר.
משם עבר לעבוד בבית קפה מקומי. עבד במטבח למד להכין מרקים סנדוויצ'ים פסטות לחמים נחשף למה שהוא מתאר כיעילות הישראלית ולמנטליות שהייתה זרה לו עד אז. "בארצות הברית אני רגיל שאם מישהו מסתובב ברחוב בשתיים בלילה באמצע השבוע אז הוא כנראה על סמים או מחפש צרות אחרות. בכפר סבא הבנתי שהישראלים אוכלים ושותים בכל שעה של היום. רק בישראל אתה יכול לראות חבר'ה צעירים נכנסים לבית קפה בחמש לפנות בוקר מעשנים סיגריה ושותים קפה".
שמונה חודשים הוא עבד בבית הקפה במהלכם הבין שהוא רוצה להקדיש את חייו לבישול. הוא נרשם ללימודי קולינריה בפלורידה בסופם התחיל לעבוד במסעדות שונות בפילדלפיה צבר ניסיון עד שלפני שנתיים וחצי פתח את "זהב".
במסגרת הטיול המקדים בארץ לקח את העובדים לאכול בדוקטור שקשוקה בוסי הסביח של עובד עלי קרוואן כנאפה בעיר העתיקה פלאפל דבורה בכרכור שווארמה בטירה שיפודים אצל סופיה ועוד עשרות מסעדות שונות. את הביקור חתמו בעלייה לקברו של דוד.
שנתיים וחצי אחרי אתה חושב שהצלחת לייבא את הטעם של מסעדת סופיה ושל שיפודי אווזי למרכז פילדלפיה?
"כשפתחנו את המסעדה החלטתי שכל הפירות והירקות שאגיש יגיעו מישראל. די מהר הבנתי שיקר בטירוף לייבא ארגז אחד של עגבניות או מלפפונים וגם שיש לי בעיה עם הזיהום שנגרם מהטסה של עגבניות מהצד השני של העולם. חוץ מזה היה מוזר להגיש עגבניות כשבחוץ הטמפרטורה מינוס עשר מעלות.
בסופו של דבר יש לנו עגבניות לא יותר מחמישה חודשים בשנה מה שמחייב אותנו לאלתר בשאר הזמן. בחלק מהסלטים החלפתי את העגבנייה בפרוסות אפרסמון. באחרים הוספתי מלפפון מתובל בניחוח שיוצר תחושה דומה.
גם הניסיון להכין בשר על האש בתוך המסעדה התברר כבעיה לא קטנה. מבחינתי להכין שיפודים על הגז לא בא בחשבון. בסופו של דבר לא משנה מה תעשה אין שום דבר שיכול להשתוות לטעם של בשר על גחלים. אלא ששבועיים לפני שפתחנו את המסעדה התברר שכדי לקבל אישור להכין בשר על האש במטבח אנחנו חייבים לבנות ארובה ומערכת סינון ותאמין לי שאין דבר שאתה רוצה פחות מאשר להתחיל לבנות ארובה חדשה שבועיים לפני הפתיחה".
הניסיון להעתיק את השיפודיה של בוסי לחלק היותר יקר של פילדלפיה יכול להיות בעייתי במיוחד כשמדובר באזור שלא משופע בישראלים. סולומונוב כך נראה מצא את שביל הזהב. לא רק צלחת החומוס והשיפודים אלא גם התמונות מישראל שאפשר למצוא כמעט בכל מקום כולל בשירותים הדיסק של אריאל זילבר שמתנגן ברקע ביום שבת בערב והמוזיקה של עיידן רייכל שמלווה את הגלישה באתר האינטרנט של המסעדה. ועדיין חשוב לזכור מדובר במסעדה שהפכה לאחת הנחשבות והיוקרתיות ביותר בעיר כזו שמושכת אליה אנשי עסקים מצליחים ונשים בשמלות ערב.
אז את פלטת הסלטים מגישים על כלי מדורג בן שלוש קומות שנע על צירו. ראשי הכרוב שבמרבית השיפודיות בארץ אפשר למצוא בקעריות גדולות ליד הטחינה והחמוצים מוגשים אצל סולומונוב כמנה נפרדת על צלחת חרסינה מכוסה שכבה דקה של מטבל עשוי גבינת לבנה עירית שום ומנטה. החציל מגיע עם גבינת קשקוול וקוביות תפוח אדמה הדלורית טובלת בגבינת עזים ואגוזי לוז ושיפודי הכבש מגיעים עם פיסטוק חלבי.
מה קורה יום אחרי שאתה מדורג במקום הראשון ברשימת המסעדות בעיר?
"זה יוצר לחץ מטורף. ברגע שאתה מדורג במקום הראשון לאנשים יש ציפייה לקבל משהו מיוחד אבל אנחנו בסופו של דבר מסעדת סלטים חומוס ובשרים. צריך לזכור שהחשבון הממוצע של לקוח במסעדה שלנו עומד על 44 דולר כולל יין ישראלי שהוא יקר מאוד בארצות הברית. אבל זה נותן לך גם ביטחון להאמין במה שאתה עושה ואין ספק שלא היינו במקום שבו אנחנו נמצאים היום אילולא נבחרנו למסעדה הטובה בעיר".
מפריע לך שרוב הלקוחות לא ישראלים?
"מבחינתי אין הבדל. אבל המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל היא שלקוח ישראלי יגיד לי שהוא אהב את החומוס שזה הזכיר לו את ישראל. אין מחמאה שגורמת לי להרגיש טוב יותר עם מה שאני עושה".
על "איירון שף" הוא מנוע לדבר בפירוט מתוקף חוזה שהוא חתום עליו. "מדובר בדבר ענק הכי טוב שיכול לקרות לך" הוא מספר. "כשקיבלתי את האימייל שלהם הייתי בטירוף באקסטזה. מצד שני זה מה שאני עושה כל יום. בכל פעם כשאני מגיע למסעדה אני נמצא בתחרות עם מאות שופטים שאני צריך לרצות. כל יום מחדש אני צריך לנצח ולגרום לאנשים לזכור את האוכל שלי".
ההצלחה הגדולה הפכה את סולומונוב לסלבריטי מקומי. בעקבות זאת הוא הוזמן לפני כמה חודשים לשאת דברים בפורום של אנשי עסקים ופעילים חברתיים. סולומונוב רצה לדבר על דוד. הוא קנה כרטיס טיסה ועלה לביקור אחרון במקום בו הוא נורה למוות.
"פגשתי חקלאי מקומי שגידל תפוחים מדהימים" הוא נזכר. "היו לו קיווי שלא אכלתי כאלה מימיי רימונים נהדרים ענבים מתוקים. אני זוכר שעמדתי שם השמש התחילה לשקוע מצדו השני של הגבול מוקף בכל הריחות של הפירות והנוף עוצר הנשימה ולא הבנתי איך מקום יפה כל כך יכול להיות כל כך טראגי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם