את המתנה שלי: האישה כמתנה
לאורך ההיסטוריה נכבלו הנשים בפריטי אופנה מסורבלים ומקסימים כדי להפוך אותן למתנה היפה ביותר לגבר שיחשוק בהן. ובימינו? רק הקוטור מהווה אריזה ראויה לגוף הנשי
ואז בבת אחת התהפכה האווירה והפכה למסיבת הפתעה שיצאה משליטה עם קולקציה שנראתה כתמונת מראה: פריטים מחויכים בוורוד זהב ובז' סרטים ופפיונים עצומים שהלכו וגדלו ככל שהתקדמה התצוגה. המסר של המעצבים לעונה היה ברור: כל דבר יכול להפוך לטוב ושמח. כל רגע הוא מתנה עם הבטחה.
אבל הקשר בין העטיפה הנוצצת סרטי המתנה ולבוש לא תמיד היה חיובי ועליז. "קישוטים פפיונים נוצות ועלים ... הנשים נראות כמו חבילות מתנה ארוזות היטב עטופות בסרטים ... נראה שכולן לובשות מדי בית ספר משונים": פול פוארה המעצב הצרפתי המהפכן הפנה את המילים הנוקבות האלה לנשות ארצות הברית בסדרת הרצאות שנשא שם בתחילת המאה ה20- (מתוך האוטוביוגרפיה שלו "זיכרונותיו של מלך").
פוארה היה מעצב האופנה הראשון שלחם בצווי האופנה שהתאכזרו לנשים במטרה לשחרר אותן מהמחוך לאפשר להן לקצר את שיערן לחשוף את קרסוליהן. פוארה רצה ליצור אופנה חדשה פשוטה נקייה מודרניסטית כתגובת נגד לשתי התקופות המוגזמות ביותר בהיסטוריה של האופנה: הרוקוקו והוויקטוריאנית שהפכו את האישה לחפץ שיש לארוז היטב ובצורה נאה בצורה שמגבילה את גופה והופכת אותה בעצם למתנה. נשות העולם אגב לא אימצו את משנתו ושנים רבות חלפו בין עיצוביו לבין ההחלטה לוותר על מחוכים קרינולינות ושאר פריטים כובלים.
"הקשר בין אריזות מתנה לתקופות הקיצוניות בלבוש לאורך ההיסטוריה אינו מקרי" מסביר מוני מדניק מעצב אופנה ומרצה בשנקר". "לאורך ההיסטוריה במיוחד בתקופות כמו הרוקוקו או הוויקטוריאנית לאישה היה תפקיד אחד בלבד: להדגים לציבור את עושרו של בעלה. בעצם זה בדיוק מה שאנחנו מכנים היום :Wife Trophy ככל שאישה הייתה מקושטת יותר מוחצנת יותר ומנקרת עיניים כך העיד המראה שלה על מצב חשבון הבנק של בן זוגה או אביה".
אריזת המתנה טרם נעלמה מהאופנה שלנו: אלבר אלבז החזיר את הפפיונים למרכז הבמה גם כאלמנטים על שמלות נעליים וחולצות; בכל טקס מלכת יופי תראו נערות צנומות ארוזות בסרט סאטן שעליו מוגדרת מטרתן בעולם: "מיס דרום אריזונה" למשל; כלות צועדות אל החופה בתוך שלל חישוקים שמשווים להן מראה של עוגת קצפת; והמחטבים ששוב מצניעים שומן סורר מתחת לבגדים. כל אלו מחזירים לתודעה את המחוכים ואת התחושה שליוותה את הנשים אלפי שנים: אם אתם רוצים לגרום למתנה להיראות טוב יותר כדאי שתארזו אותה היטב.
בתקופת הרוקוקו שכוכבותיה היו מאדאם דה פומפדור ומארי אנטואנט ההגזמה המצועצעת לא ידעה גבולות: שרוולים נפוחים וחצאיות עצומות קושטו במלמלות סרטים אבני חן ופפיונים. ואם האאוטפיט לא היה מופרז מספיק צורפו אליו כפפות צעיפים שמשיות ותכשיטים כובעים עצומים שקושטו בנוצות עלים ופרחים והונחו על תסרוקות עצומות שהורכבו בעיקר מפאות.
מקור ההגזמה טוענת ערה לב חוקרת תולדות הלבוש ומנהלת ארכיון "שנקר" נעוץ בקונספט המתנה. "כשאת ארוזה יפה את נראית מתנה יותר טובה לגבר" אומרת לב. "מדובר על תקופות שבהן נשים לא היו זכאיות לרשת את רכוש המשפחה. אם ראש המשפחה היה מת אשתו ובנותיו היו נותרות חסרות כול. זה עורר סוג של פאניקה והן רצו 'להסתדר' באמצעות נישואים טובים".
אז איך הכול יצא מפרופורציה? למה כל השכבות?
"החיים בחצר המלך היו מעין קיבוץ שיצר תחרותיות על גבול הטירוף. נשים איבדו כל פרופורציה. נשים קנו את הבד והחייט או התופרת היו מתחילים לקשט את הבגד לפי בקשת הלקוחה כשהמטרה המרכזית הייתה למשוך תשומת לב. יצר החקיינות תרם להגזמה המצועצעת. הקישוטים והקרינולינות העצומות למשל אלה טרנדים שהלכו והתעצמו מתוך התחרות שנוצרה בחצר המלך: אישה ראתה על מישהי אחרת חצאית רחבה וביקשה מהחייט לתפור לה אותו דבר רק גדול פי שלושה. אחרת ראתה פפיון על חברתה וביקשה שמלה זהה אבל עם 50 כאלה במקום אחד".
"במשך היום הנשים ישבו בבית ורקמו או הסתובבו אחת עם השנייה" מוסיף מדניק. "בערב הן יצאו לארוחות ערב ונשפים אז הייתה להן לגיטימציה לבלוט. נושא המחשופים הפך קריטי - פעם הובלט
בתקופה הוויקטוריאנית חזרה ההגזמה כפל כפליים. "אם ברוקוקו עוד אפשר לומר שהיה טעם טוב הרי שבתקופה של המלכה ויקטוריה הוא נעלם לחלוטין ונשארה רק ההגזמה" אומרת לב. "זאת התקופה שבה צומח המעמד הבורגני. אנשים מתעשרים ברחבי אירופה ונוצר מעמד של אנשים עם כסף שלא צמחו ממסורת של אצולה. ההון והכוח הכלכלי שלהם ומאוחר יותר גם הפוליטי הפכו חשובים מאוד ונוצר צורך להביע את זה - בתים מפוארים נשים יפות ומקושטות. ככל שהנשים היו מקושטות יותר כך זה העיד על מצב הבעל או המשפחה אך העיד על מצבו העגום של מעמד האישה - נשים היו נשות מחמד תפקידן היה להיראות נהדר ולחזק את מה שדרש מהן מעמדן".
לאורך ההיסטוריה תמצאו כמעט תמיד יחס הפוך בין מעמד האישה לבין לבושה: ככל שיש בידיה פחות כוח כך האישה מקושטת יותר ארוזה ביותר שכבות ומהודרת יותר. דווקא בתקופות שבהן הנשים מתחזקות כמו למשל אחרי מלחמת העולם הראשונה הצלליות הופכות צרות ופשוטות יותר והבגד עדין ונקי יותר לרוב מסיבות פרקטיות: אין כסף אין בדים ואין גברים.
דווקא אחרי גל הפמיניזם של מלחמת העולם השנייה חזרו הנשים אל תפקידן המגדרי כעקרות בית: שוב חלה ירידה במעמד האישה ושוב מתנפחת צללית הבגד והופכת מקושטת יותר ופרקטית פחות. "החזרה למראה המקושט של שנות ה50- הוא אחד הדברים התמוהים ביותר בהיסטוריה של האופנה" אומרת אילה רז חוקרת אופנה ומחברת הספר "חליפות העתים 100 - שנות אופנה בארץ ישראל". "נשים שוב נראות כמו בונבוניירות. הן חזרו להתקשט בפפיונים ענקיים תחתיות תחרה ושכבות על גבי שכבות. ברור שאחרי מלחמת העולם השנייה היה צורך בפיצוי על הדלות אבל עדיין המראה הזה היה כל כך מגביל ולא נוח שלא ברור איך הוא במובן מסוים 'נתקע' על פני כמעט 20 שנה. זה הטרנד הכי ארוך במאה ה-20".
בשנות ה80- כשחל המהפך החשוב האחרון במעמד האישה התחילו נשים לתפוס עמדות ניהוליות ולאייש עמדות מפתח בעולם. כאן נוצר הצורך להבדיל בין מראה היום ללילה בין האישה לבין התפקיד. נשים רבות אימצו את הSuit Power- חליפות העסקים נפוחות הכתפיים שטשטשו לחלוטין את הגזרה הנשית.
בעולם שמלות הערב לעומת זאת קרה הדבר ההפוך. "נשים נזקקו לפיצוי" מסבירה רז. "במשך היום הן נראו והתנהגו כמו גברים. בערב הן היו צריכות להשתחרר וכך קרה שאותה אישה שביום לבשה חליפת עסקים עם שלוש כריות בכתפיים לבשה בערב שמלה מצועצעת עם פפיונים עצומים ומבריקים בצבעי ניאון. הנשיות הייתה חייבת לפרוץ במקום מסוים".
והיום? אחרי שעברנו לבגדים רחוקים מהגוף לגוני ניוד וגם לשמלה שעשויה כולה פפיונים נדמה שהמקום האחרון שבו העולם עוד מרשה לנשים לשמש כמתנה הוא בעולם הקוטור. עולם חייטות העילית שמייצרת פריטים שאינם מיועדים לייצור המוני וללבישה יומיומית ממשיך לשמר ולהישען על הערכים האסתטיים של התקופות המוגזמות בהיסטוריה. כך למשל חזר ג'ון גליאנו בקולקציית "דיור קוטור" 2011 אל שנות ה40- וה50- בהשראת מאייר האופנה של אותה תקופה - רנה גרואו. קולקציה שארזה את הדוגמניות בצלליות נפוחות קשורות בפפיונים עצומים בצבעים מתקתקים של ורוד ותכלת.
ריקרדו טישי ל"ז'יבנשי" לעומתו שאב השראה מיפן מעצמת אריזות מתנה בפני עצמה ושילב השפעות מריקוד הבוטו עם צעצועי רובוטים עתידניים. בשמלות נראו מעין פרשנויות חדשות לסרטי הפפיון והאריזה היפנית עם רמיזה לחגורת האובי ושילוב עבודת יד ורקמה מרהיבות. כל שמלה דרשה 2000 שעות גזירה ו-4000 שעות תפירה ורקמה.
אבל האם יש סיכוי שההיסטוריה תחזור על עצמה? האם נשים שוב ימצאו עצמן ארוזות כחבילות מקושטות בסרטים? לפי מדניק אם נתייחס לעולם שמלות הערב והכלה זה לא שהמצב השתנה. "הצללית הצמודה בחזה ובמותן ונפוחה מאוד באזור הרגליים עדיין נחשבת אולטימטיבית" הוא אומר "וגם קישוטי הפפיון והמלמלות עדיין פופולריים ומשרתים את אותה פנטזיה על נסיכה מהאגדות".
פוארה ניסח זאת היטב בספר זיכרונותיו: "אתן נשים שזכו בחופש ... אתן משוחררות עצמאיות ... השתמשו בחוכמתכן ועדינותכן. הימנעו מלשקוע לכל אותם פיתויים שבסופו של דבר יכבלו אתכן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם