ארוכה הדרך לנירוונה: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
השבוע לפני 44 שנים נולד קורט קוביין, הרוקר מסיאטל שהפך ברגע להצלחה מטאורית ואפילו סומן כדובר של דור האיקס. 27 שנה מאוחר יותר לחצה אותה הצלחה בדיוק על ההדק וסיימה את חייו. שחר שילוח בודקת האם המוות סימן בהכרח את תחתיתו של מדרון הסבל
ביום ראשון השבוע לפני 44 שנים נולד במדינת וושינגטון שבארצות הברית קורט דונלד קוביין. 27 שנים מאוחר יותר, באפריל 1994, הוא נמצא מת בביתו לאחר שהתאבד ביריית אקדח. יש כאלה שטוענים שהוא נרצח על ידי אשתו קורטני לאב, אבל בכל מקרה, קוביין, מהדמויות הבולטות ביותר בהיסטוריה של הרוק, שעט במסלול ההרס העצמי. התמכרות לסמים, הרבה אלכוהול ומינונים גבוהים מידי של כל אלה היו חלק מחייו, וריחם היה ריח רוח הנעורים שלו, עוד לפני שהקליע פיצח את ראשו.
ההתאבדות סיימה את חייו של הרוקר המיוסר, אבל לא היתה תחתיתו של מדרון הסבל שבו המשיכו להתגלגל אשתו ובתו הקטנה. האם יריית האקדח עצרה את הסבל שלו? לפי התפיסה הבודהיסטית, שבה זרם התודעה של כל אחד מאתנו תמיד היה ולעד ימשך, חייו של
התודעה המעונה של קוביין מצאה לה בית חדש בגוף של יצור חי כלשהו שנולד זמן קצר אחרי מותו. היצור החדש, יש להניח, אינו דומה לגבר הצעיר שכתב את לית'יום, אבל כן נושא את מטען הקארמה שלו, מה שאומר שבשבילו עוד ארוכה הדרך לנירוונה.
רוב המסורות הרוחניות שוללות התאבדות ולכן גם צריכות להתמודד עם שאלות כמו למי שייכים החיים האלה ומה עושים כשנראה שאין מוצא לסבל. מוות אלים, מלמדים המורים הבודהיסטים, מקשה על הנפטר לבצע כראוי את המעבר מהחיים שהסתיימו אל אלה שמתחילים. לכן נוצרו במסורת הבודהיסטית מנהגים כמו הקראת "ספר המתים" הטיבטי שנועדו להנחות את הנפטר בבארדו, שלב המעבר המבלבל שבין מוות לחיים.
אז מה היה הדבר שלחץ לבסוף על ההדק בפיו של קוביין לפני 17 שנים? קוביין לא היה הכותב או המבצע הטוב ביותר בתקופתו, אבל הוא ונירוונה עם קריסט נובוסליץ' על הבס ודייב גרוהל על התופים היו סמל לעידן חדש במוזיקה הפופולרית של שנות התשעים.
לא בטוח שאנשי נירוונה תכננו את זה כך, אבל הלהיטים של הלהקה פעפעו אל המיינסטרים, אל רשימות השידור הסכריניות של MTV ואפילו של גלגל"צ, וגם אל משרדיהם הנוצצים של מנהלי חברות התקליטים, כמו דיוויד גפן.
אבל היתה רק בעיה אחת - ההצלחה המטאורית הזאת גרמה לקורט קוביין להיות בדיוק מה שהוא לא רצה. דווקא היא כבלה אותו לעולם המסואב שבו מרד.
בליץ', האלבום הראשון של נירוונה, זכה להצלחה נאה בהתחשב בעובדה שהיה שייך ללהקה צעירה ולא מוכרת. האלבום הבא, נוורמיינד, כבר הגיע כמעט לכל בית בעולם המערבי שחיו בו אנשים צעירים, וטרקים ממנו מנוגנים עד היום ברדיו.
אבל זאת כבר לא היתה מוזיקה בלבד אלא גם חולצות טריקו, פוסטרים, סיכות ושלל מוצרי צריכה עבור בני הנוער. התינוק הערום שמופיע על עטיפת האלבום כשהוא שוחה אל עבר שטר כסף, כמו דג אל הפיתיון, אכן עלה בקרס. קוביין זכה לתואר "דובר של דור שלם" ונירוונה כונתה "ספינת הדגל של דור האיקס". המפיק דיוויד גפן הפך קצת יותר עשיר, והסולן צהוב השיער עם העיניים העצובות הפך להרבה יותר מפורסם אבל לא הרבה יותר שמח.
ב-1993 יצא האלבום In Utero, ברחם. "אני שונא את עצמי, אני רוצה למות", צוטט קוביין מתוך מכתב שכתב סמוך ליציאתו והסביר שהאלבום נכתב בשאיפה לספק למעריצים ה"אותנטיים" של נירוונה את הצליל המחוספס והבלתי מתפשר שהלהקה חששה שאיבדה עם מעמד להקת-העל שאליו הגיעה.
הקטע הראשון באלבום Serve The Servants, "שרת את המשרתים", נפתח במילים: "זעם הנעורים השתלם. עכשיו אני משועמם וזקן".
קוביין הרגיש שהפך עבד של השיטה. חלש ומאוכזב הוא ירה בעצמו חמישה שבועות לאחר שהלעיט את גופו בתערובת כמעט קטלנית של אלכוהול ומשככי כאבים, כשברקע התמכרות ממושכת שלו ושל אשתו להרואין. אפשר להגיד שזאת היתה כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש.
בכך הצטרף קוביין למה שאמו כינתה בזמנו "המועדון המטופש ההוא", שחברים בו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון ("שלושת ה-Jים"), שגם הם נאספו אל אבותיהם בגיל 27. שלושת ה-Jים וקוביין הם חלק מרשימה לא קצרה של כוכבים ששמו סוף לחייהם בהתאבדות פשוטה או בתהליך מתמשך של הרס עצמי בנוסח אלביס פרסלי, יוסי אלפנט ויחסית לאחרונה גם מייקל ג'קסון.
עולם הרוק מתייחס לשאלת הזכות של אדם לסיים את חייו ביוזמתו: האם כל התאבדות היא המתת חסד, או שהיא תמיד מעשה איום, אלים ואנוכי באופן בלתי נסלח? אביב גפן, בימים שבהם עדיין היה רוקר, שר "זאת לא חובה לחיות זאת זכות להיות חיים".
ניל יאנג, איש שצליליו הם מקור השפעה חשוב לגראנג', שר ב-Hey Hey My My שעדיף להישרף מאשר לדעוך. It's better to burn out than to fade away, ציטט קוביין במכתב ההתאבדות שלו. יאנג, מצדו, הקדיש לקוביין המנוח את האלבום Sleeps With Angels, ישן עם מלאכים. בשיר Change Your Mind (תשובה ל-Nevermind?), יאנג מבקש מכל המיואשים לא לוותר לעולם על מגע הקסם של האהבה.
השאלה נותרה פתוחה. האם לאייקון כמו שהיה קורט קוביין יש את הזכות ליטול את חייו? אם זרם התודעה באמת חוזר בכל פעם מחדש, האם חל עליו חוק "אם קלקלת אתה יכול גם לתקן"? האם במעמדו, החיים של קוביין היו באמת שלו? עצם העובדה שאפשר לשאול עליו את השאלה האחרונה, היא הסיבה שקוביין אינו אתנו עוד.
בהקשר הזה מעניין להיזכר בעוד יום הולדת שחל השבוע. 21 שנים בדיוק לאחר שקורט קוביין בא לעולם, נולדה בברבדוס רובין ריהאנה פאנטי (מזל טוב!). בניגוד גמור לקוביין, ריהאנה, נבנתה על ידי המנהלים והמפיקים שלה לפי הנוסחה של כוכבת מוכנה מראש, כמעט ללא שום פרק זמן של טיפוס במעלה הגבעה אל הפנתיאון של המוזיקה. אף אחד לא זוכר בדיוק על מה היא שרה, אבל כולם יודעים איזה צבע יש למפשעה שלה, המבצבצת מבעד לבגדי התראו-לי שהיא לובשת.
ריהאנה, כמו דומיה מאותו הז'אנר, היא מוצר. כמוצר אין לה במי למרוד. ראיתם פעם שקית במבה משמיעה קולות מחאה? מכיוון שאין לה על מה למחות, היא כנראה לא תחוש אף פעם שהיא בוגדת בעצמה או בקהל שלה. זאת הדרך להימנע מכניסה למועדון המפוקפק ההוא. אולי. בכל מקרה, זה החלק הטוב ביותר במה שריהאנה ודומיה הביאו לעולם המוזיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם