הפסקה פעילה: מי אוהב את הוויפאסאנה?
דרך התרגול השקט הצליחה אביגיל גרץ להתחבר מבפנים למשמעותה של השבת. אז מה באמת הקשר בין האימון המדיטטיבי ליום המנוחה של הדת היהודית?
חזרתי מריטריט מדיטציה בו המורה הדגיש שוב ושוב שמדיטציה היא רק כלי. זה נכון, אבל זה הכלי הכי משמח, פשוט ונגיש שאדם יכול לספק לעצמו. על הכרית, בדרך לעבודה או תוך כדי אכילה. אפילו תוך כדי שטיפת כלים או להבדיל, סקס, כל רגע הוא רגע בו אפשר לעשות מדיטציית ויפאסאנה המאפשרת לנו להיות נוכחים בחיים שלנו.
נשמע אבסורד? נשמע לא כמו שחשבתם? נשמע כמו "כאילו דה!" אחד מתבקש? שהרי אנחנו נוכחים בחיים שלנו בין אם נרצה בכך ובין אם לא, אבל למרות הפשטות והמובן מאליו של הרעיון: "להיות נוכחים בחיים שלנו" תתפלאו כמה אנחנו לא.
כמה מאמץ אנחנו משקיעים במודע או שלא במודע כדי לחמוק מהרגעים של החיים שלנו. ואני בכוונה לא כותבת הרגעים הכי יפים,
ויפאסאנה בשפה הפאלית משמעה לראות בבהירות. זהו פרי של תרגול המדיטציה ולא מדיטציה מסוימת. השימוש המערבי במונח ויפאסאנה הוא מונח שאי שם בדרך השתבש ממטרתו המקורית וכיום נתפס כקורס (הידוע בשם ריטריט, היינו נסיגה מהחיים הרגילים) בו יש תנאי מעבדה בה אפשר לפתח ריכוז, תשומת לב ומכאן בהירות - ויפאסאנה.
ויפאסאנה זה ממש לא רק ריטריט, שֵם אותו מיתג בהצלחה מורה חכם בשם גואנקה במאה שעברה כתוצאה של מפגש התרבות המערבית עם מסורת התרגול הבודהיסטית בבורמה אלא כפי שמבאר אסף פדרמן: "המדיטציה עצמה היא התבוננות בתהליך הנשימות, שמתוך הקושי לעשותה, מתוך המאמץ והאנרגיה להישאר עם הקושי, מתוך הריכוז שמתפתח במהלכה, האדם מתוודע אל שלושת מאפייני הקיום ומתחילה להתפתח בו היכולת לראות בבהירות את עצמו ואת העולם.
"כשאדם מגיע להבנה או לראייה של שלושת מאפייני הקיום שהזכרתי - אי סיפוק, ארעיות והיעדר מהות, אפשר לומר עליו שהוא הגיע לוויפאסאנה, כלומר רכש הבנה. אם הוא משתמש במאפיינים האלה כדי לראות את העולם באופן כזה הרי שהוא מפתח את תודעתו לקראת ויפאסאנה – כלומר, הוא עושה ויפאסאנה-בהאוונא או מדיטציית ויפאסאנה. זה בקיצור הרעיון של מדיטציית תובנה על פי הכתבים העתיקים".
אז מה זה אומר לראות בבהירות את המציאות כפי שהיא? אני אנסה להסביר דרך תובנה שהיתה לי לגבי יום השבת. הלוואי ויכולתי לזכור את שבתות ילדותי כמאמר השיר- "שבת בבוקר יום יפה". שבתות בהן אבא קורא עיתון, אמא שותה קפה או כל המשפחה מטיילת או לפחות משחקת מונופול על השטיח בסלון.
לצערי, בכל שבת בבוקר גיליתי את בדידותי מחדש כי מכל האבות ביישוב הקטן בו גדלתי רק אבא שלי עבד בשבת. היו עוד שני רבנים ביישוב, אבל בקרב הציבור החילוני בו גדלתי והתחנכתי, מובטחני שרק אבא שלי היה קם לעבוד וכולנו איתו, מזדרזים ללבוש גרביונים או חולצות לבנות, ממהרים ללכת ברגל לבית הכנסת הקונסרבטיבי אותו ליווה אבא שלי שלושים ואחת שנה.
באותו בית כנסת החלה המרידה שלי, שאולי נבעה מהרצון הילדי לקיים שבת משפחתית ואחרת, אך שם גם גיליתי את האלטרנטיבה הפנים-יהודית. ראשית בתוספת לשבת בברכת המזון - "לשבות בו ולנוח בו באהבה כמצוות רצונך". אני זוכרת שהייתי מזמרת את המשפט הזה בקול רם ונישא, מנסה להשפיע על הוריי לקבל את עמדותיי השונות. ושנית, בשני נוסחי עשרת הדיברות המצָווים על השבת.
בנוסח בספר שמות כתוב - "זכור את יום השבת לקודשו" ובנוסח בספר דברים כתוב - "שמור את יום השבת לקודשו", ומכאן האמירה הידועה והמאוחרת - "שמור וזכור בדיבור אחד". האומנם זו אמירה מחייבת? האם אפשר לבחור בצמצום האמירה למטרת הרחבתה?
לשאלה הפילוסופית הגעתי מאוחר יותר בחיים, אבל אני חושבת שהזרע שלה היה טמון כבר אז. היום, מכיוון שאני שייכת לזרם היהדות החופשית, הישראלית, זו אשר מתייחסת ליהדות כאל תרבות, כששואלים אותי האם אני שומרת שבת אני עונה שאני זוכרת. זיכרון יכול להיות משמעותי ורלוונטי לא פחות מהשמירה, יש בו דינמיות ומאמץ ובעיקר יכולת בחירה.
אני בוחרת לזכור שזוהי פעולה מאתגרת יותר, פעולה אקטיבית שקרובה יותר למהותה המקורית של היווצרות השבת - קידוש הזמן על ידי עצירתו. הרי מה הביא להמצאת השבת אם לא אותה אנרגיה חכמה שהיתה מודעת להכרח לעצור ולזכור, להיות כאן ועכשיו, להביט לאחור ולראות את הדרך שהביאה את האלוהים הבורא עד לאן שהגיע. גם הוא, או מי שהמציא אותו, ראה ערך בעצירת התכנון הגדול, אולי על מנת לבחון את הפספוסים של הדרך, או להבדיל כדי להתענג על מה שיש בעולם.
דרך תרגול הוויפאסאנה יכולתי להתחבר מבפנים למשמעותה של השבת. בישיבה המדיטטיבית מבחינים עד כמה קשה לנו לנוח, כמה מאמץ אנחנו צריכים לעשות בשביל להיות נוכחים מבלי לעסוק בעברנו ובהשלכות על עתידנו. כמה קשה להשקיט את העשייה החיצונית ואת התודעה הפנימית ופשוט להתחבר לנשימה הנושמת את עצמה, למקום הילדי שלנו שמצד אחד רק נושם בבנאליות ומצד שני מודע ומתפקד בסדר מופתי כמו הבריאה.
היהדות קיבלה מתנה ייחודית, את היכולת לעצור במרוכז פעם בשבוע ולהיות. להיות עם מה שמשמעותי לנו, או אם נרצה להיות אלוהיים - אחד כלפי השני, כלפי מה שבסביבתנו, כלפי עצמנו. להרגיש את חיותנו דווקא דרך המנוחה וההתבוננות.
ברור לי שיש אנשים שלא יתחברו לתחושתי לגבי השבת. הם רוצים לשמור ולזכור בדיבור אחד או בעיקר לשמור, אבל זה בדיוק החופש המתאפשר בראיית המציאות כפי שהיא. כל אחד המתבונן בנשימה שלו לוקח אחריות ורואה בבהירות את מה שהוא צריך לראות.
מנגנון הנשימה הוא הדבר הכי קולקטיבי ודומה, המשותף לבני האדם, אבל גם הכי אישי שישנו. בשבילי הנשימה זה כלי ההתחברות הכי טוב לי על מנת לחוש את החיים שלי מתרחשים, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להצטרף רק למועדון המרוכזים בנשימה.
כל עוד אנחנו מוצאים עוגן לחזור אליו ולחוש את התרחשות החיים, אנחנו עושים מדיטציה, אנחנו לוקחים אחריות על המסע שלנו בחיים, על חוסר הסיפוק שבהם, על השינויים שבהם ועל חוסר המוצקות שבהם. הבודהה לימד אותנו להתחיל לראות שזאת התודעה שלנו שיוצרת את הסבל ולא "החיים". אנחנו עושים זאת לעצמנו!
אחת הדוגמאות המרתקות לכך נראית בסרט "אגף הוויפאסאנה". בסרט נראים אסירים שיוצאים מהסדנה ופתאום מגלים שלא החברה, ההורים וכו' גרמו להם להיות ככה ושהם קורבנות של השיטה אלא לראשונה הם מבחינים שהם אחראים למעשיהם ויכולים לשנות את נתיב חייהם ואופיים גם אם נידונו למאסר עולם.
הסרט ממחיש איך כל רגע הוא הזדמנות לתרגול, גם בזמני כאב וגם בזמני שמחה, סוג של חווית שבת בכל ימות השבוע. בשבילי המדיטציה היא הזמנה להיות באינטימיות עם החיים שלי, אומנם היא רק כלי, אבל היא כלי עוצמתי שנותן לי טעם לחיים.
בשבוע הבא נפתחים בתל אביב שני קורסי מבוא מבית עמותת תובנה. האחד בימי ראשון, בבית הסנגהה, עם יונתן דומיניץ, מורה מצוין עם ניסיון רב והשני בימי שלישי, בסטודיו ג'יירוטוניק איתי, אביגיל גרץ, מתרגלת מסורה מן השורה.
קורסי מבוא של עמותת תובנה מתקיימים בכל הארץ כל כמה חודשים, פרטים באתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם