מחוץ למזרון: שאני אשפשף?
תוך רבע שעה מצאתי את עצמי עם מברשת צבע ביד, מחדש את מראה השירותים בקומה השלישית. הרגשתי שהחכם וסישטהא מסדר לי את ההרפתקה באופן מאורגן להפליא, ודאג למצוא לי מורה דרך. דורון פלד (שנקרה) לומד על החיים דרך הידיים
"שלום, אתה המנהל של המרכז הזה?", שאלתי באנגלית מהוססת.
"כן, אני מנהל את המרכז", הוא ענה בעברית רהוטה והמשיך, "אתה תלמיד כאן, נכון?".
"כן, התחלתי לתרגל לפני שבועיים וחשבתי, שאולי, אתה יודע, אתם צריכים פה עזרה או משהו? יש לי קצת זמן פנוי ואני יכול להתנדב... אתם מתנדבים פה, נכון?".
"פה תמיד צריכים עזרה!", אמר כשהוא מחייך חיוך רחב להפליא.
"רגע, אבל מאיפה אתה יודע עברית?", שאלתי.
"אני ישראלי בדיוק כמוך, התחלתי לתרגל במרכז שיבננדה ליוגה בתל אביב ואז נסעתי לאשרם בקנדה, שם פגשתי את סוומי וישנו-דבננדה ונשארתי כאיש צוות בארגון.
כך פגשתי את סוומי גג'ננננדה (לא טעיתי עם ארבעת הנונים), שהיה המורה הראשון שלי. עבור אחד שמעולם לא פגש מורים רוחניים הוא נראה כהתגלמותו של היוגי המושלם – שמח, טוב לב, חכם ובעל יכולת שליטה מדהימה בתנוחות היוגה (האסנות).
"אז מה אתה יודע לעשות?", הוא שאל. "מה שתצטרכו!", עניתי.
תוך רבע שעה מצאתי את עצמי עם מברשת צבע ביד, מחדש את מראה השירותים בקומה השלישית. הרגשתי שהחכם וסישטהא מסדר לי את ההרפתקה באופן מאורגן להפליא, ודאג למצוא לי מורה דרך שלא יכולתי לבקש טוב ממנו.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתנדבתי וזה היה ממש נחמד. הרגשתי לגמרי בבית והשתדלתי לעשות עבודה מושלמת. סוומי גג'ננננדה ויתר אנשי הצוות אכן התרשמו מאד מהביצוע, וכשסיפרתי שיש לי זמן ואני מוכן לבוא כל יום לעזור מצאו לי פרויקט לחודש וחצי הקרובים – שיפוץ מדרגות החירום. לבתים במנהטן יש fire escape – מדרגות חירום הנמצאות מחוץ לבניין מצדו הקדמי והאחורי.
יום אחרי יום גירדתי את החלודה שהצטברה שם במשך שנים של הזנחה, והרגשתי איך אני מנקה שכבות ושכבות של חלודה מעל הלב שלי. עבדתי מ-9:30 בבוקר ועד 17:00, מגרד, משפשף עם כל אמצעי אפשרי מנסה להגיע לכל הפינות הנידחות של המדרגות ושל הלב. ההרגשה היתה אקסטטית, לא מבין איך לא סיפרו לי על כך ?! איך זה יכול להיות שאף אחד לא יודע את הסוד של מרוק הלב?!
חוץ מלמרק את המדרגות והלב (מה שהפך להיות המוקד שלי באותה תקופה), התחלתי לתרגל אסנות, פרניאמה (נשימה יוגית), מדיטציה וגם צמחונות בצורה רצינית. חוץ מהשקפת עולמי האנוכית, היו לי (ויש לי) עוד מספר שריטות שאחת מהקשות ביניהן היא תזונה.
היום זה נראה לי משונה מאד שאנשים מתייחסים כך לאכול, אך באותה תקופה למזון היתה עבורי משמעות אחת ויחידה – אמצעי להשביע רעב ! זה לא משנה מה בדיוק אני אוכל, העיקר שזה עושה את העבודה – משביע!
במהלך מרבית שנות חיי המודעות עד אותו זמן (גיל 23) התזונה שלי התבססה על שלושה מרכיבים או אולי ארבעה: שניצלים, צ'יפס (או אורז לגיוון) ו-וופלים. היו עוד דברים קטנים ברקע אך זה היה העיקר וזה עשה את העבודה.
ירקות לא נכנסו לפי מאז גיל שלוש הודות למטפלת עם נטייה אובססיבית להאביס תינוקות מסכנים במחית ירקות מזעזעת – אני נשבע שאני זוכר את הטעם והריח עד היום.
בכל אופן, לולא היוגה אני מאמין שהמצב היה נשאר בעינו עד עצם היום הזה, אבל זהו, גלגל הקארמה כבר התחיל להסתובב ומבנה האישיות שקראו לו דורון כבר נכנס לתהליך "אין חזור" של מטמורפוזה.
יש אנשים שהופכים לצמחונים מטעמים בריאותיים, ישנם אנשים ההופכים לצמחוניים מטעמים מוסריים. יש כאלה ההולכים שלב שלב, מורידים את כמויות הבשר האדום ואחר כך נשארים רק עם עוף פעמיים בשבוע בארוחת צהריים. אחרי כמה שנים הם עדיין משלבים דגים לתזונה שלהם או אוכלים רק בשבת את הצ'ולנט הבשרי של אמא (כי אי אפשר להגיד "לא" לאמא).
להפתעתי הרבה, עם תחילת תרגול היוגה באופן רציני ויומיומי, התזונה שלי השתנתה לגמרי. משהו במוח כאילו עשה סוויץ' ובשר ירד לגמרי מהתפריט ולא רק בצורה חיצונית אלא גם המשיכה הפנימית לא היתה שם יותר. ירקות שלא האמנתי שאכניס לפי התחילו למצוא מקום של כבוד בצלחת שלי, אף על פי, ואני לא אשקר - עדיין יש כמה שמעוררים זיכרונות טראומטיים מגיל הינקות, שכל תרגולי המדיטציה והדמיון המודרך שלי לא הצליחו עדיין להסיר את השפעתם – מדהים!
התזונה עוד המשיכה ללוות אותי לאורך זמן כשיעור גדול ורב ערך לא רק לשיפור תפקוד מערכת העיכול אלא להבנת הדרך בה טרנספורמציות, תהליכים ויחסים מתרחשים.
אנשי הצוות במרכז במנהטן היה בשבילי משהו שקשה לתאר אותו. דבר ראשון, הם היו נזירים וכל יום קמו ב- 5:30 בבוקר או מוקדם יותר לטובת התרגול. מי מכיר שעה כזו בכלל?! ועוד לעשות את זה מרצון! אז החלטתי שגם אני מתחיל!
גרתי אז בדירת סטודיו עם עוד מתופף, בחור איטלקי חביב שלא הצליח להבין מה עובר עלי בשבועיים האחרונים, ולמה יש לי חיוך אינפנטילי של שביעות רצון על השפתיים כל פעם שהוא רואה אותי בערב. איך יכולתי להסביר לו, בקושי אני הבנתי או הצלחתי לעכל את השינוי.
ואז אני מתחיל להעיר אותו ב-5:30 אחרי שהוא הולך לישון ב-2:30 או 3:00 לפנות בוקר לאחר שחזר מהופעה עם החברה שלנו. אבל אני כבר החלטתי. כל בוקר מחדש, להפתעתו הרבה של איש הצוות התורן, הייתי מופיע בדלת הכניסה של המרכז ב-5:55 (הדירה היתה כמה בלוקים מהמרכז), מוכן למדיטציית הבוקר.
הייתי יושב שם עם כל אנשי הצוות שנראו אז כחבורת יוגים גדולים, עיניהם עצומות, רגליהם משוכלות באופן בלתי נתפס והגוף שלהם לא זז. אני יודע כי אחרי בערך שמונה דקות הרגל שלי פשוט היתה נרדמת לגמרי וההכרה לא ידעה בדיוק מה לעשות עם עצמה, אז הייתי פוקח עיניים ומסתכל עליהם יושבים כמו פסלים של בודהה.
מה הם חווים בפנים, בתוך עצמם? הם בטח בסמדהי – אותו מצב תודעת על שהחכם וסישטהא תיאר לבכיר תלמידיו – רמה. כך עברה לה כל בוקר חצי שעה של מדיטציה שקטה.
החיים בדירת הסטודיו הפכו ללא נעימים, בפרק זמן כל כך קצר הכל השתנה בצורה מאוד מהירה. לא רציתי לריב, אבל לא הייתי מוכן לוותר על ההשכמה, על איזה אוכל נכנס או לא נכנס למקרר...וכו'.
פניתי לסוומי גג'ננננדה ושאלתי אותו אם אפשר אולי להיות דייר במרכז ולשלם שם את שכר הדירה במקום לשלם אותו עבור הסטודיו, בין כה וכה את רוב היום אני מעביר שם עם מדרגות החירום.
"למה להיות דייר ולשלם? תהפוך להיות איש צוות ותחסוך את הכסף!", הוא חייך חיוך שובב.
"אני יכול כבר להיות צוות ביחד עם כולכם?!", נדהמתי.
"כן, מתי אתה עובר?", הגיעה התשובה.
"מחר", אמרתי. (היום אני מבין איזו קארמה טובה היתה לי, כשבתור מנהל מרכז אני אישית מציב הרבה מבחנים ואתגרים לאלה הרוצים להצטרף כאנשי הצוות).
אבל נשארה נקודה אחת פתוחה - עבור דירת הסטודיו כבר שילמתי שכר דירה לחצי שנה מראש! אחרי ארבע שעות של ניסיון למצוא מישהו שיחליף אותי, הבנתי שזוהי מתנת הפרידה שלי מחיי הקודמים. מסרתי אותה עם כל האהבה למי שלא ירוויח מזה, וליבי התמלא שמחה על היכולת החדשה להיות מסוגל לוותר בלי לקלל, כמו שפולני טוב כמוני היה עושה מדי פעם.
הפכתי להיות איש צוות במרכז שיבננדה ליוגה ודנטה – מנהטן!
לאתר של מרכז שיבננדה ליוגה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם