שולטים ברוח: בזכות האמונה באדם
סדרת כתבות חדשה: סיפורן של דמויות מפתח בהיסטוריה של האנושות, שהצליחו למצוא פרשנות מעניינת לשאלות הגדולות ולסחוף אחריהן את אלה שחיפשו משמעות. והפעם: סיפורו של בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית
אף אחד לא יודע לומר בדיוק מתי זה החל, אך משחר הזיכרון האנושי לא הצליח האדם להסתפק במופע ההישרדות לבדו. הוא נמשך כבעל כורחו לשאלות הגדולות בניסיון אינסופי להגדיל את יכולת ההבנה של המתרחש סביבו, מתוך מגמה לצקת משמעות בחייו. רוחניות. האש הגדולה אליה כולנו כמהים, הלהבה שיצרה ועתידה לכלות את כולנו.
בסדרת הכתבות הבאה נסקור דמויות מפתח
הקו המקשר בין הדמויות הוא כמובן האמונה. כולן האמינו ביכולתו של האדם ליצור סביבו עולם טוב יותר, ואין יותר אופטימי בקשר לממשות אותה אוטופיה נחשפת מאשר מייסד הדת הבהאית, בהאא אללה ("השבח לאל" בפרסית).
בהאא אללה נולד ב-1817 בטהרן כמירזה חוסיין עלי נורי, בן למשפחת אצולה פרסית. כבר מילדות נמשך ללימודים פילוסופיים ורוחניים, וכאשר פגש את ה'באב', מורה רוחני שטען להיותו המהאדי (מבשר המשיח - דומה לאליהו שלנו), הפך מיד לתלמידו הנאמן ופעל נמרצות להפצת האמונה ה'באבית' - זרם משיחי מיסטי שהלך וצבר תאוצה באזור.
יחד עם משפחתו עבר לבגדד העותמנית, שם התקבצו שברי חסידות הבאב. מריבות ירושה ותככים פנימיים בין תלמידיו של הבאב הביאו את בהאא אללה לפרוש להרי כורדיסטן, שם חי בהתבודדות תחת חזות של דרביש (מיסטיקן סופי) והמשיך במלאכת החיפוש הרוחנית.
לאחר שנתיים בהרים, ירד בחזרה לבגדד כדי למצוא קהילת באבים מיליטנטית קיצונית ומפולגת. בתקופה זו כתב להם את אחת מיצירותיו היפות - 'שבעת העמקים'. ביצירה מיסטית זו עונה בהאא אללה לשאלה שנשאל בידי דרביש משכיל בהרים ומתאר בפיוטיות את שבעה שלבים שעל הנפש לעבור בטרם תזכה לחזות בחמדת ליבה, בורא עולם.
הסוד בצליחת העמק הראשון, עמק החיפוש, מצוי בסבלנות ובסקרנות. משימתה של הנפש להשתחרר בהדרגה מכבלי העבר ולחפש דרך חדשה שתוביל אותה אל עבר העמק השני, עמק האהבה, שבתחילה נדמה כעמק נהדר אלא שהנפש מסתנוורת מן הזוהר וכתוצאה מאבדת לחלוטין כל היגיון. היא מגלה בדרך הקשה שאין דרך קלה. בלי כאב אין התקדמות אל עמק ההבנה. שם היא תופסת פתאום דבר מתוך דבר ורואה את הנולד.
בשלב זה מגלה הנפש "את השלום במלחמה ואת הידידות בכעס" ומבינה את יופיו גם ברע, גם במוות. רק אז היא בשלה לעמק הרביעי - עמק האחדות. שם היא רואה בבהירות שאין הבדל בין חיים למוות, אין התחלה ואין סוף. היא רואה את תביעתו האוהבת של בורא העולם בכל דבר, אבל גם נהיית מודעת לכך שלמסע שאין תכלית, מפני שאף נפש לא מגיעה ממש לכדי נגיעה.
בכך היא צולחת לעמק הסיפוק. הנפש מאושרת מעצם הזכות שנפלה בחלקה לחזות בקמצוץ מהוד עוזו. בשלב זב היא מתוודעת לשמחה האמיתית, וזו, טוען בהאא אללה, חותמתו של המאמין האמיתי.
האושר נושא את הנפש מעלה, אך יש עוד עמק אחד לפני האחרון - עמק הפליאה, שבו נפש מאוהבת משתאה ממידת היופי שהיא רואה בכל דבר ודבר. ככל שגוברת השתוממותה כן גובר בה הצמא לחזות בעוד מסודות התעלומה.
בגרון ניחר היא זוחלת לתחנה האחרונה - עמק העוני, הענווה והשפלות המוחלטת. כאן היא מגלה שהסוף הוא זמני. על פי בהאא אוללה, הנפש היא הנוודית התמידית ונגזר עליה להמשיך ולשוטט בכל שבעת העמקים, על כן אחר מנוחה קצרה מעולם העפר היא מתמסרת במוחלטות כולה וקופצת בחזרה למעגל.
רעיונותיו המתונים והיפים של בהאא אללה הדהדו למרחוק וזכו לתשומת לב ולאהדה. השלטונות הפרסים זקרו אוזניים בחשש לתחייה מחודשת של הרדיקליזם ההיפי ופנו לשלטונות העותמנים בדרישה להסגיר את האיש לידיהם. אלה סירבו ובמקום זאת קיבל בהאא אוללה הזמנה רשמית לקונסטנטינופול, בירת האימפריה.
העותמנים, שהבחינו שמדובר באדם יוצא דופן ובעל השפעה, קיוו לשיתוף פעולה חיובי מצידו בקידום מטרותיהם, אך זכו לקבל מידיו מכתב חריף המוקיע את שלטונם המושחת, מכנה את שריו "ילדותיים וחסרי אחריות" ומתרה בהם שלא להתגאות בהישגיהם הגשמיים.
השלטונות מצידם לא נותרו חייבים והגלו אותו מיד לאנדריאנופוליס, עיר ספר בגבולה המערבי של האימפריה, כך שאת האור והאהבה יפיץ במקום מבודד שלא ישבש את תוכניותיהם המורכבות. אולם בהאא אוללה מצא חן בעיני הקהילה המקומית, ובהדרגה התקבל בידי רבים כמנהיגם הרוחני. בתקופה זו פרש מפורשות מהמורשת הבאבית והחל להתוות את דרכי האמונה הבהאית.
בהאא אללה קרא למאמיניו: "הרם מבטך מעלה, ותן לראייתך לחבוק עולם". החלוקה למדינות, עמים או דתות היא שרירותית. גרעין האמונה הבהאית טמון בעיקרון האחדות. בורא עולם, מסביר בהאא אללה, הוא להבה יוצרת שאין בידינו לתפוס מהותה.
כל ניסיון לתיאור אלוהים הוא הפשטה רדודה המנסה לצמצמו למונחים שהאדם יוכל לתפוס. עולם הרוח האנושי מורכב מפסיפס אורגני של רעיונות שמתפצלים, מתאחדים ומתפתחים. בהאא אוללה ראה באדם יצור בעל תכונה מיוחדת - היכולת להתבונן בתודעתו על המכלול ולהיווכח שטובתו, טובת העולם וטובתו יתברך, אחת הן.
הוא קרא להעמקת החקר המדעי יחד עם חיזוק רגשי האחווה והשרשת התפיסה שגורלנו שזור בקשר בלתי נפרם. כששהה בגלות אנדראנופוליס שיגר מכתבים למנהיגי העולם וביקש מהם לנהוג בכוח שבידם ברחמנות. הוא קרא להם לחתום על הסכמי צמצום צבאות, להתקין שפה בין לאומית אחידה ולפעול למיגור העוני והשכנת שלום. הוא המשיך בכתיבה למנהיגי העולם עד יום מותו, בעיר הכלא של הממלכה העותמנית - עכו.
לאחר ניסיון התנקשות מצד אחיו הקנאי חזרה תשומת הלב של השלטונות לחבורה הרוחניקית הבעייתית. למרות שהוכח שבהאא אוללה אינו אשם, הוא נשלח לעכו הנידחת, שם נאסר כאויב העם, הדת ואלוהים עצמו.
כדרכו, בתום שנה התחבב על שוביו, ולמרות שבאופן רשמי נותר במעמד אסיר הותר לו להסתובב חופשי באזור. את שנותיו האחרונות חיי בווילת בהאג'י בפאתי עכו, שם העלה על הכתב חזון מפורט להשכנת שלום ואהבה בקרב כל בני האדם.
ב-1892 הוא נפטר מעולם שהתקדם בעקשנות לעבר מאה שתביא מלחמות ואיבה. עד היום מכבדים את חזונו במתינות ובסבלנות אין קץ כשישה מיליון בהאיים ברחבי העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם