רכבת הפרברים: מסע ברכבת בארה"ב
ב-50 השנים האחרונות איבדו הרכבות האמריקאיות מזוהרן. ובכל זאת, שבועיים על הפסים יגלו לכם את הקסם של מרכז ארצות הברית ומערבה. וגם אם לא, לפחות תרגישו בפרק של "מד מן"
לפתע צפצפה משרוקית. הקרון טולטל בחוזקה, והרכבת ארוכת הקרונות החלה לעצור. הסיבה לעצירת הפתאום נראתה בבירור משני צדי המסילה. בצד אחד ראינו את תא הנהג של סמיטריילר. הנהג ההמום והמבולבל יצא מהקבינה, אוחז בכובעו ומגרד בראשו. בצד האחר של המסילה היה מוטל קרון המשא של המשאית כשהתבואה ממשיכה להישפך ממנו. הסמיטריילר נקרע לשניים כאילו היה נייר כסף. ויש אנשים שאומרים שנסיעה ברכבת באמריקה זה שעמום אחד גדול.
למעשה, אנשים לא מסתפקים בהערה על כך שהנסיעה משעממת, הם אומרים הרבה יותר מזה. לחברים האמריקאים שלנו, שעמם שוחחנו לפני מסע הרכבת האפי שלנו ברחבי מערב ארצות הברית, הייתה, בעיקרון, תגובה אחת: "אתם מטורפים עם קבלות וצריך לאשפז אתכם בהקדם".
נסיעה ברכבת, אמרו לנו, היא יקרה מאוד ואיטית עד כאב. אם אתם רוצים להגיע ממקום למקום, הוסיפו, הכי כדאי לעשות זאת בטיסות פנימיות - זה זול ובטוח יותר. לא הקשבנו לשוחרי טובתנו. כתיירים, חפצנו במסע יותר מאשר רצינו להגיע ליעד כלשהו. וכיוון שרצינו שגם יהיה לנו שפע של מקום לעבוד ואפשרות לנוח ברווחה בדרך - רכבת נראתה לנו הפתרון הכי הגיוני.
באופן מפתיע, המחיר היה סביר ביותר: תמורת 389 דולר מקבלים כרטיס לשבועיים של נסיעה ברכבת. אם להיות יותר מדויקים, הסכום הזה מכסה נסיעה בשמונה מקטעים שונים בתוך 15 יום. לאחר תכנון קפדני ארגנו לעצמנו מסלול שיעבור ב-17 מדינות ויכלול עצירות בערים שונות ברחבי מרכז ומערב ארצות הברית ובהן סיאטל, לוס אנג'לס, ניו אורלינס ושיקגו.
התוכנית הייתה לעבור 10,418 ק"מ תוך שימוש בארבעה קווים ראשיים. היינו אמורים לישון ברכבת שישה לילות, כשבסך הכל נבלה 147 שעות בקרונות רכבת וזאת, אם הכל יתנהל כמתוכנן. כל מי שדיברנו איתו הבטיח שאין סיכוי שהכל ידפוק כמו שצריך.
אמריקאים רבים סבורים שהדרך הכי טובה לראות את מרכז ארצות הברית - החלל הזה בין הערים הגדולות - היא דרך תחתיתה של כוס קוקטייל בגובה עשרת אלפים מטר, כאילו אנו ג'ורג' קלוני בסרט "תלוי באוויר".
אל החלק הזה של ארצות הברית הם מתייחסים בזלזול ומכנים אותו "המדינות שטסים מעליהן". לדבריהם , מי שלא גר שם יבקר במדינות אלה רק תחת איומים או אם ישלמו לו לעשות כן. ולא שאין בכך גרעין של אמת: קרה לא פעם בקטעים הארוכים יותר של הנסיעה, שרציתי פשוט לקחת את הערבה, לחתוך אותה לרבעים ולהפוך אותה בדרך פלא לקצרה ויפה פי ארבעה.
קטע הנסיעה הראשון לקח אותנו מסן פרנסיסקו ועד לוס אנג'לס. התחלנו את הנסיעה דרך שכונות וערי תעשייה לאורך המסילה, אחר כך נגענו בשולי עמק הסיליקון לאורך מאות ק"מ של שדות, בהם פועלים קטפו אגוזים בשמש הצהריים.
משם המשכנו במרחק נגיעה מן האוקיינוס השקט, לאורך החופים, כאשר דולפינים ולווייתנים רוקדים במי התכלת שלצדנו. אחרי הכאוס של לוס אנג'לס, שמחנו על ההזדמנות להרגיע את הנפש בעזרת המישורים הענקיים והערבות הבתוליות.
יום שלם השקפנו על מקסיקו ממרחק של מאה מטרים. כשהגענו ללואיזיאנה חלפנו דרך מוצא הנהר הביצתי, הזורם למפרץ מקסיקו - עם אותו עיכוב קל בגלל תאונת הרכבת. בניו אורלינס סבנו צפונה והמשכנו לעבר שיקגו, שהיא צומת מרכזי של רכבות. הגענו לשם ביום שבו נרשמו 35 מעלות צלזיוס ו-80 אחוזי לחות. שכבנו בתחתונים על הרצפה, מול המזגן.
והנה, כעבור ימים אחדים התנהלנו בכבדות בערבות השלג במונטנה וראינו את בעליהם של בתי המלון עושים הכנות לחורף: מגיפים את התריסים, מכבים את
נסיעה ברכבת ברחבי המערב נותנת הרגשה שהמסלולים האחרים, החפוזים יותר, במזרח, לא יכולים לספק. כאן מקבלים הרגשה שעוברים בחתיכת היסטוריה אמריקאית.
הרעיון של מסילת ברזל שתתחצה את היבשת היה חלום הנדסי באמריקה הצעירה. בשנת 1869, לאחר הרבה פוליטיקה, הונאה וגם שכל ישר ועסקי, נחנכה המסילה הראשונה מניו יורק לקליפורניה. אף על פי שלא לקחנו ממש את הנתיב המקורי הזה, חשנו כמו חלוצים. זה קורה כשיושבים ברכבות עם שמות רומנטיים כמו "Limited - The Empire Builder The Sunset" או "The California Zephyr", ודוהרים בארץ שנראית כאילו לא נגעו בה, אף שאנו יודעים שזה מזמן כבר לא כך.
לביקורת של האמריקאים על שירות הרכבות שלהם יש במידה רבה על מה להתבסס. נכון שלאמריקה יש חוב היסטורי לרכבת כי הצמיחה הדרמטית של האומה בסוף המאה ה-19 התבססה רבות על התפשטות מסילות הברזל. אולם, היורשת המודרנית של שירות הרכבות האמריקאי, "אמטרק", סופגת ביקורת קשה כבר שנים רבות.
החברה, שהוקמה בשנת 1971, נועדה להגן על ענף רכבות הנוסעים מקריסה, כתוצאה מהחיבה של האמריקאים למכונית הפרטית. אולם כיום, למרות שהיא נהנית מסובסידיות מפליגות, מדובר באחת ממערכות הרכבות שנעשה בה הכי מעט שימוש בעולם המפותח.
כיום הרשת, שהצטמקה לכדי כמחצית מגודלה בשיאה, משמשת בעיקר להובלת מטענים. אמנם יש רנסנס קל ("אמטרק" הציגה בשנים האחרונות מספרי שיא של נוסעים) אך עדיין הרוב הגדול של האמריקאים רואה בנסיעה ברכבת עניין שמיועד רק לאנשים הסובלים מפחד טיסה ולפנסיונרים.
אבל נחזור לאחור. כאשר נוסעים ברכבת ועוברים בערבות המערב הפרוע, מתחילים לדמיין את האפשרויות הטמונות בהן ולהבין את המוטיבציה של החלוצים. בכל המרחב הזה ממוקמים היכלי ענק, תחנות הרכבת של אמריקה, שהן עדיין מרשימות, למרות שהן כבר שוממות מזמן. בין הגדולות שבהן הייתה יוניון סטיישן בשיקגו, קשת ענקית מלאה פנסי רחוב מצופי זהב ודגלים ענקיים.
בעוד לא כל התחנות הישנות משמרות את מעמדן ההיסטורי, יש אחדות שהן עדיין מדהימות: אולמות אלגנטיים וקלאסיים עם רצפות שיש ועץ וספסלים עם משענת גבוהה, כאילו נלקחו היישר מתוך חלומות ענק בעלילה דרמטית.
אי אפשר להימלט מההרגשה שנמצאים ממש בתוך איזה סרט אפל או רומן של ריימונד צ'נדלר. כאשר את מסתובבת שם בא לך לרוץ על הרצפה (עם הדמעות הזולגות, נקישות העקבים וצעיף הפרווה) וליפול בזרועותיו של אהובך, אותו לא ראית שנים (שאותו יגלם, כמובן, דון דרייפר מ"מד מן").
כאשר נוסעים ברכבות הללו, צבועות בצבע הכסף, ההרגשה שאתה עובר בתוך דפים של רומן מתעצמת על ידי סידורי ההסעדה המסתוריים של "אמטרק". למשל, הנוסעים מתבקשים לתאם עם הדייל של הקרון את השעה שבה הם רוצים לאכול. ואחרי שתיאמו, עליהם להמתין עד שיכריזו את שמם - בדרך כלל לא בדיוק בשעה שנקבעה, בצורה משובשת או בטון מעורר רחמים. או, אם אתם בני מזל, גם וגם.
"פיקוווווורד, פרדי ווף-וואן!", הם צעקו, רק כדי להבטיח שכל מי שנמצא ברכבת יידע שבאותו ערב אני סועדת בגפי. רק שבעצם אתה לעולם אינך לבד: מצפים מהנוסעים שיסעדו בחברת זרים. אילו זו הייתה בריטניה, הייתי מצפה שיובילו אותי לשולחן (ובדרך בוודאי הייתי רוטנת בלבי על השולחנות הריקים שעברתי בדרך).
ואז , לאחר שהיו מושיבים אותי, הייתי מהנהנת "הלו" קצר לאנשים שיושבים סביבי ואז שוקעת בשיחה שקטה עם בן זוגי או שולחת מבטים מהורהרים מבעד לחלון, מנסה בכל כוחי להיראות כאילו אני חושבת על דברים מאוד חשובים. אבל לא כך באמריקה, שבה ידידותיות היא מוצר יקר ערך.
בלילה, אלה שישנים בקרונות שינה חוזרים לקרונות שלהם עם החלונות בגג. זאת, כמובן, אם הם שילמו את הסכום השערורייתי עבור השדרוג. כל השאר שבים למושבים שלהם, שהם רחבים וניתנים להטיה לאחור, ולכן מרגישים כאן יותר כמו במחלקה ראשונה מאשר בתיירות.
ברור שבשינה כזו אין הרבה פרטיות, אולם מראה הכוכבים בשמים הבהירים מעל הערבה, ללא שום זיהום של אור למרחק של מאה ק"מ בכל כיוון, או התעוררות אל השמש הזורחת מעל הרים חדשים - הם חוויה ששווה את הכל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם