רחובות מפויסים: מתכוננים לקרנבל בברזיל
כוחות הביטחון בברזיל גירשו את סוחרי הסמים משכונות העוני של ריו, ומאז, אפשר להסתובב בפאבלות, ופה ושם אפילו לראות סניף של מקדונלד'ס. התושבים מתכוננים לקרנבל הרבה יותר שמח
עצמו לגרוע ביותר. בחודש נובמבר האחרון המתינו בקומפלקסו דו אלמאו, שכונת הצריפים הידועה לשמצה, לפעולה הצבאית הגדולה ביותר בהיסטוריה של העיר. הפעולה, היתה חלק ממאמץ ממשלתי חסר תקדים לסלק את סוחרי הסמים החמושים מן האזור.
"חשבתי שהולך להיות מרחץ דמים" נזכר סוסה, גבר בן 32, מכור לריקודי סמבה, הידוע בשם הבימה שלו "ואנדו סימפטיה". " הלכנו לישון בבית של דודה שלי" הוא אומר. אך מרחץ הדמים ממנו חשש סוסה לא התממש. סוחרי הסמים עם רוביהם על הכתף ברחו לעבר הגבעות הסמוכות, שעה ש-1,600 אנשי ביטחון פשטו על שכונת העוני הצפופה וקבעו שם את מושבם.
כעת, כעבור שלושה חודשים, "ואנדו סימפטיה", נשיא מועדון הסמבה של השכונה והמלחין הראשי, ופראסריו דה אלווראדה, הכוריאוגרף הראשי חזרו לביתם והם עובדים על תוכניותיהם לקרנבל בתוך שכונה שונה לחלוטין. מאז שהרחובות לא נשלטים על ידי סוחרי הסמים, אנשי תקשורת מגיעים לשכונה, ואף נכנסים לאזורים שהיו עד לא מזמן מחוץ לתחום. פוליטיקאים מבקרים תדירות ומבטיחים ל-70 אלף תושבי האזור "כיבוש חברתי", לצד המשך השליטה הצבאית.
אנשי מכירות של רשתות הכבלים וחברות טלפונים מציפים את האזור, בחפשם אחר לקוחות חדשים. בית קולנוע חדש נפתח. ערוץ טלוויזיה אחד אפילו החליט להשיק את תוכנית הריאליטי שלו בקרב הקהילה המקומית, עם קבוצת האוכלוסייה החדשה שלה- 1,600 צנחנים וכמה מאות שוטרים. מערכת התחבורה הציבורית, שכוללת קרונות חשמליים בעלות מיליוני דולרים ואשר תחבר את שכונת העוני למרכז העיר, כמעט מוכנה לשימוש ובינתיים נפרשת רשת כבלי החשמל מעל לגבעות.
"המצב משתנה" אומר סוסה כשהוא יושב במטה עמוס התלבושות של הכוריאוגרף, הממוקם בתוך מפעל בירה נטוש בשולי השכונה. "הקהילה הפכה לחברותית יותר. אפשר לראות אצלנו בנק ומכשיר למשיכת כסף. אומרים שבקרוב יפתחו כאן סניפי מקדונלד'ס בסמוך לתחנות התחבורה הציבורית. סניף של רשת בתי מרקחת נפתח כאן למעלה, והקהילה שלנו נפתחת לשאר חלקי העיר. אנשים שקודם פחדו לבוא לכאן, מתחילים להגיע".
שאריות המציאות הישנה, שני עשורים של הזנחה ממשלתית וקרבות רחוב קטלניים בין המשטרה לכנופיות הסמים, ניכרות בכל מקום. "כאן זה המקום ממנו הם נהגו לירות" אומר סוסה תוך כדי נהיגה במעלה רחוב נובה, אחד מנתיבי הגישה הראשיים לשכונה.
לאנדרו דה-מלו, 32, מנהל מחסן התלבושות, אומר כי "כוח הפיוס", כפי שהוא מכונה, העניק לבית הספר שלו לסמבה חיים חדשים. מספר הנוכחים בחזרות, שכעת נדרש להן אישור מהצבא ולא מסוחרי הסמים, עלה.
"אנשים מגיעים יותר לאירועים. לפני כן הם חששו מקרבות ירי ודברים כאלה. עכשיו אפשר לבוא וללכת לאן שרוצים. אפשר לעלות לראש הגבעה עם חברים, מקום שלא ניתן היה להתקרב אליו קודם לכן".
כאשר כנופיית הסמים ה"קומנדו האדום" שלטה בשכונה, נערכו שם מסיבות "ביילה פאנק" (פ' רפה) בלתי חוקיות בלילות סוף השבוע. הרחובות הפכו לשוק סמים פתוח ומחריש אוזניים. זמרי ראפ מקומיים הקדישו את
החיים עדיין רחוקים מלהיות מושלמים. סוחרי הסמים אמנם לא משוטטים בסמטאות כשחגורות רימוני יד קשורות לגופם, אך כלי התקשורת מדווחים כי נוכחותם מורגשת. מאז השתלטו כוחות הביטחון על השכונה בנובמבר, דווח על חמישה מקרי רצח, שניים מהם בוצעו ככל הנראה על ידם. הקורבנות היו אנשים ששיתפו פעולה עם המשטרה או כאלה שבזזו את הבתים הנטושים של הסוחרים.
"לאט לאט הם מתארגנים מחדש. הם מגיעים באמצע הלילה והורגים אנשים", תושב אחד אמר לרשת טלוויזיה מקומית. "אי אפשר לצפות שתוך ארבע שנים השכונה תשתקם אחרי שלושים שנות הזנחה" אמר לאחרונה שר הביטחון של ריו, חוזה מריאנו בלטרמה.
לקראת גביע העולם בכדורגל, האמור להתקיים בעיר ב-2014 ולקראת האולימפיאדה, שתיערך בריו דה ז'ניירו ב-2016 רשויות הביטחון טוענות שהן מתקדמות בתחום המלחמה בפשע. בינואר, ציינו שוטרי ריו את מספר קורבנות הרצח הנמוך ביותר שם מאז 1991. "מדובר בפעילות לטווח רחוק, אבל אנחנו נשאר כאן ונשקיע באוכלוסיה.", אמר מושל ריו, סרג'יו קרבל.
כמי שנולד וגדל בקומפלקסו דו אלמאו, סוסה יודע שיש להתייחס להבטחות מן הסוג הזה במידה מסוימת של ספקנות. כאשר נשאל אם תושבי שכונת העוני מאמינים להבטחות הממשלה, הוא משיב בבוטות: "הסיכוי הוא 50-50. צריך שתהיה אמונה. אבל אם זה לא יקרה, אני לא אתאכזב. כי זו פוליטיקה", הוא אומר.
מייג'ור לואיז פאביאנו דה קארבלו, מ"כוח הפיוס", אומר שכוחות הביטחון ישארו בשכונה לפחות עד אוקטובר. לאחר מכן, יוצבו יחידות קבע במקומם. ובכל זאת, גם אחרי שסוחרי הסמים סולקו מן האזור, לדברי סוסה יש צורך במהפכה חברתית כדי להגן על ילדי שכונת העוני.
"הדברים שהילדים לומדים ברחובות, אינם מועילים כלל. אנחנו צריכים שהמדינה תיזום פרויקטים חברתיים. כי החברה כאן זקוקה לכך שיגדלו פה אזרחים ולא פושעים הפורצים לבתים או אנסים".
בינתיים ל"ואנדו סימפטיה" יש נושאים דחופים יותר על הפרק: לייצר תלבושות ל-500 אנשי בית הספר שלו לסמבה, להשיג תופי פח מקבוצות סמבה עשירות ולשכור אוטובוסים לצורך הסעות לקרנבל. "אני כל כך מאוהב בבית הספר לסמבה" הוא נאנח. "חייבים לאהוב את זה, כי כסף אין בזה בכלל."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם