מחוץ למזרון: האגו לסל, וחסל
איך הופך אגואיסט מושלם לגרופי של שירות בלתי אנוכי? דורון פלד (שנקרה) על השינוי הדרמטי בחייו, שהתחולל בימים בהם למד תיפוף במנהטן, והביא לחיסולו הממוקד של ה"אני" הישן
אין רגע בחייו של אדם שהוא יותר מעורר התפעמות מאשר הרגע בו הוא זוכה להיווכח באחת מנקודות העיוורון שלו, ואני רק יכול להעיד על עצמי - יש הרבה כאלו.
"רק שירות בלתי אנוכי יכין את הלב וההכרה לקלוט את זרע החכמה", היה המשפט של סוומי שיבננדה שעורר אותי לחשוב על החיים אותם ניהלתי.
בחיים האלה לא היה דבר מלבד אנוכיות; מעולם לא עשיתי כלים בבית, מעולם לא
למה לשרת מישהו אחר? למה להיות משרת?! אני מאמין שבכל אחד ואחת מאיתנו יש שאיפה לאדנות, בכל אחד ואחת יש שאיפה להיות חופשי ולעשות, לומר ולהביע את עצמו מבלי שדבר יגביל אותו. להיות משרת זה פחות או יותר להרוג את מי שהייתי שואף להיות.
לפני הצבא החלטתי שאני חי חיים "חופשיים", אין לי שום רצון שיהיו לי בוסים על הראש, אין לי שום עניין בלוחות זמנים שילחיצו או פחות או יותר יגמרו אותי. אין לי שום רצון לעסוק בתחומים שלא מרתקים אותי רק בגלל שאני צריך לעמוד בציפיות של מישהו. מישהו שישלם לי משכורת בסוף החודש איתה אוכל לקנות לי כמה מתנות בתור פיצוי.
בקיצור, המוטו שלי היה – אני לא אהיה פקיד!
כשהטלפון צלצל ערב אחד ומעברו השני היה אדם דובר אנגלית שבישר לי שהתקבלתי ללימודים ושמצפים לפגוש אותי במנהטן בעוד חודשיים כמעט טיפסתי על הקירות מרוב התרגשות. זו היתה התגשמות תפיסת החופש שלי, הייתי האדם המאושר ביותר ביקום!
טסתי למנהטן ועשיתי רק מה שאני אוהב; ניגנתי במשך שעות, למדתי עם המורים הטובים בעולם, הלכתי להופעות הכי שוות, עם ההרכבים הכי מדהימים ובמקומות הכי מגניבים. לא הייתי חייב לאף אחד שום דבר וזה נראה פחות או יותר ההתגלמות של כל מה שציפיתי שהחיים יהיו.
אבל כל לילה לפני השינה החכם וסישטהא היה מספר לי מתוך דפי ה"יוגה וסישטהא" על טבעה של ההכרה, על טבעה של הבריאה ועל האמת האולטימטיבית בה ניתן יהיה לחזות רק כאשר נשתחרר מכל נטיות ההמשגה שלנו – הנטייה של ההכרה להפוך במושגיה שלה אודות המציאות ולהאמין שהמציאות אכן כפופה למושגים אלו.
וכך האקסטזה שלי מהחופש החלה אט אט לדעוך. ההליכה להופעות היתה נחמדה, אבל כבר לא מדהימה, החופש לנגן כמה שאני רוצה הרגיש עדיין טוב, אבל לא כמו בהתחלה. זה לא שלא היתה לי התנסות כזו כבר לפני כן, כמו בוודאי שכל בן אנוש אחר חווה התבדות קסמן של תשוקות. אבל האמת שזה היה ממש מאכזב מכיוון שהבטחת החופש והאושר כאן היתה מאוד משכנעת.
החלטתי שאולי החכם וסישטהא צודק, אולי אני משועבד למושג חופש שהוא כוזב לחלוטין, אולי כל המושגים שלי לגבי עצמי, מטרות, החיים ובכלל - כולם כוזבים.
אבל מה עושים עם זה? איך מוצאים מה נכון? איך מנהלים חיים של חופש מהמושגים הכוזבים של ההכרה, כפי שוסישטהא החכם ממליץ? ואז באה האמירה של סוומי שיבננדה והפכה לי את כל סדרי העולם – רק שירות בלתי אנוכי! רק שירות בלתי אנוכי!
רק שירות בלתי אנוכי!! החופש טמון ביכולת לשרת בלי מניע אנוכי, החופש טמון ביכולת לשרת בלי להיות כבול על ידי הציפייה לתמורה! וואו, זה כל כך חזק.
בהדרגה הפזל של התמונה הגדולה החל לקבל צורה. ההכרה החלה לבנות מודל חדש של המציאות מהמילים שקראתי בשקיקה כל לילה. התחלתי להסתכל סביב ולראות כיצד בגוף שלנו תאים יוצרים רקמות אשר יוצרות בתורן איברים. האברים משולבים במערכות המאפשרות את קיום האורגניזם. כך כל הבריאה שלנו הינה אחדות של מרכיבים רבים ושונים. ויוגה היא אחדות!
כאשר האלמנטים השונים חוברים יחדיו ומשרתים אחד את השני בצורה סינרגטית, אנו מקבלים איזון והרמוניה ביקום הפנימי והחיצוני.
כבני אדם הוענק לנו חופש הבחירה ולכן אנו יכולים לבחור שלא לשתף פעולה, שלא לתרום ושלא לשרת את הרקמה האנושית, ועל פי החכם וסישטהא - אפילו את הרקמה האלוהית בה אנו מתקיימים וממנה אנו ניזונים. למעשה, רוב הזמן אנו בודקים כיצד היא יכולה לשרת אתנו ואת האינטרסים האישיים שלנו.
מבין דפיו של הספר פנה אלי וסישטהא והבהיר ללא שום ניסיון לעדן את הדברים, שמומלץ שאבין את עצם החיים בצורה אותנטית. שאלמד להשיל מעלי תחילה את הנטייה האגוצנטרית ואלמד לשתף פעולה, לתרום, להזין ולשרת.
ולא רק זאת אלא שבצורה מודעת רגע אחר רגע אבחר להיות חוליה חיונית במארג האינסופי של היקום וכל זאת בלי לנסות להתבלט ולצעוק "הנה אני, הנה אני, תסתכלו איזו חוליה מוצלחת הפכתי להיות!". מי שמנסה יודע עד כמה קשה האתגר.
אפילו במדע קיים פחד אדיר אצל המחזיקים בתיאוריה מסוימת כאשר מופיעה תיאוריה חדשה העומדת לתפוס את מקומה, וזאת על אף היומרנות המדעית לבדוק את המציאות ללא פן סובייקטיבי ובטח ללא צמידות לתוצאות.
יום אחרי יום הרגשתי כיצד נשמטת הקרקע מתחת להתנהלות החיים שלי. הכל נראה אנוכי ולכן בהכרח כוזב. הנגינה, ההופעות החברים - הכל התנהל בצורה שהרחיקה אותי מלהכין את הלב וההכרה לקלוט את זרעי החכמה שהחכם וסישטהא ניסה להטמיע בתודעתי.
ידעתי שבמרכז שיבננדה במנהטן, שם התחלתי לקחת שיעורי יוגה, נעשות הפעילויות כ"קרמה יוגה", כתרגול בפיתוח יכולת לשרת ללא אנוכי, אבל איך יכולתי ללכת להתנדב שם – זה פשוט לא הייתי אני.
במשך שבועיים התייסרתי עם המחשבות הללו, ההכרה הרגישה שאם היא תלך להתנדב משהו רע מאוד יקרה!
יום אחד, אחרי שיעור בוקר של יוגה צעדתי בשדרה השביעית לעבר הסטודיו בו ניגנתי. כל הדרך המחשבות לא הפסיקו לרמוס זו את זו – "לך להתנדב, נסה אפילו פעם אחת".
ולעומתן, "זה לא אתה, אל תשקר לעצמך, הם רק מחכים לעוד מתוסכל מהחיים שיעשה עבורם את העבודה".
לבסוף, הגעתי לסטודיו מותש, מקווה שהמוזיקה תעזור לשכוח את המאבק הפנימי. הנחתי את כף ידי על ידית דלת הכניסה של האולפן ואז עלתה מחשבה ברורה "אני הולך עכשיו בחזרה למרכז, ואם אמות, אמות".
הלכתי למרכז ומאז לא חזרתי אחורה. דורון "המתופף החופשי" מת.
לאתר של מרכז שיבננדה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם