על אהבה ופנטזיות אחרות: עוד סיפור אחד של אשליה
כל החיים היה אילן הייטנר בטוח שבניגוד לכל הלוזרים האחרים הוא ימצא אהבת אמת. 15 שנים של סבל לקח לו עד שהתעורר ופגש את המדהימה מכולן. ואז התחילו הצרות. טור מיוחד על החומרים מהם עשויה האהבה, מוקדש בחום לכל המפנטזים והמפנטזות
פעם, בעיר שלא היתה קיימת, היו שלוש בחורות מדהימות. מתוכן שתיים שלא נולדו והשלישית עוד לא היתה לעובר. כל כך אהבתי את הבלונדינית, כמו נסיכה היא היתה. יום אחד היא נענתה לחיזוריי והלכנו לטיול בחוף הים. השיער שלה התבדר ברוח ועף לה כובע הקש שלא חבשה לראשה. אחרי זה התחבקנו והתנשקנו והיא אמרה לי שבחיים היא לא נהנתה להתנשק ככה עם מישהו וחייכה את החיוך הכי יפה בעולם.
השיניים שלה היו כל כך לבנות, וריח גופה כל כך מתוק, שרק רציתי לתפוס איזה רווח בין שיניה וללכת לישון שם כל חיי. לאחר מספר חודשים שלא חיינו ביחד הצעתי לה נישואין באמצע שדה חמניות בגליל, והיא קפצה עליי והתנשקנו והתחבקנו ואיכר עם טרקטור סימן לנו עם היד תנועת ניצחון.
השנייה היתה עם שיער חום ועור פנים חלק חלק. היא היתה היפה בנשים וכל כך התאהבה בי שכל הזמן רק רצתה לבשל לי, להאכיל אותי, למלא אותי במטעמיה. היא בישלה תשעים ותשעה פחות מאה גרם של מעדן מיוחד שרק היא ידעה להכין, ותחושת ההנאה שהתמוססה בגופי גרמה לי להתקף אהבה שלא
השלישית היתה מתולתלת ויפה כמו הירח. היא לא חייכה הרבה, אבל כשחייכה הרגשתי שאני את שלי בחיים האלה כבר עשיתי. חיזרתי וחיזרתי אחריה, עד שיום אחד, שלא היה, היא נענתה לבקשותיי. תני לי רק שעה, שעה אחת, זה מה שביקשתי. לקחתי אותה למסעדת דגים על חוף הים בעתלית ושתינו שם כמה קוקטיילים נעימים.
לאחר הקוקטייל השלישי, בעודי מביט אל הים וחושב מחשבה שלא היתה, זיהיתי חיוך קל שעלה על שפתיה. הבטתי בה והיא עליי. לאחר זמן מה בו אף אחד מאיתנו לא הסיט את מבטו, חיוכנו הלך והתרחב. ואז התרחב עוד יותר.
הושטתי לה את ידי והיא הושיטה לי את ידה. אצבעות כאלו מעולם לא נראו על הכדור הזה. נשקתי לכף ידה והצעתי לה נישואין. היא אמרה כן וחייכה. הרגשתי את ליבי נמס ונעלם בתוך עורי, את נשמתי פורחת מגופי, את יד האלוהים מלטפת אותי. אושר כזה לא חשתי מימיי.
כל חיי חייתי בתחושה שזה מה שעומד לקרות לי. עוד רגע אחד. אולי היום בערב, אולי מחר. ככה לאהוב. לאהוב באמת. הייתי משוכנע שכל חברי ומכריי והאנשים בעולם – הם סתם לוזרים. הם ויתרו. אבל אני אמצא. אני לא אוותר על האהבה האמיתית.
אומרים שהסבל דוחף מלמטה ואלוהים מושך מלמעלה, אז התחלתי להתעורר. הבנתי שאם אני רוצה למצוא אהבה, אני הוא זה שצריך להשתנות. אני חייב להפסיק עם כל דפוסי ההתנהגות שהכרתי, עם כל המחשבות שחשבתי, עם כל הדמיונות בהם חייתי. הקץ לבחורות, לסקס המזדמן, לשאכטות, לקימות המאוחרות, לדיבור הנגוע, לזריקת הזין.
נער מתנער, גבר מתגבר, הגיע הזמן להתחיל. קם בשש בבוקר, דופק מדיטציה, מתרגל יוגה, לא מזיין, לא משפשף, לא מרכל, לא משקר. בן רגע כבר לא היה לי עם מי לדבר. אצל החבר ההוא מזיינים, אצל השני מעשנים, עם השלישי שותים, ועם הרביעי עושים את כולם ביחד. וכולם סביבי מרכלים, מלכלכים, צרי עין, יונקי זולת ומשווי אושר.
לאט התחלתי למצוא עצמי מוקף באנשים שהעונג בחייהם הוא לאכול טחינה, לעשות מדיטציה ולעמוד על הראש. ואם הם באמת רצו להשתגע, אבל ממש להתחרע, אז הם היו נפגשים בשעת לילה מאוחרת, שמונה בערב, ודופקים איזה ג'אם של שירה אלוהית עם מצילתיים עד עשר וחצי.
חייתי כך איזה שנה, ואז נשלחה אליי אישה. לא בר ולא אלכוהול ולא זיונים ולא סיפורים שמביאים לזיונים ולא דיבור עם היד על הירך כדי לבדוק כמה מהר אפשר להגיע לזיונים.
נפגשנו לארוחת בוקר. באור. ביום. בצלילות.
התאהבתי. היא היתה מדהימה.
מי היא? מה היא?
הקשבתי במקום לדבר. האזנתי במקום לשמוע. נפרדנו בנשיקה על הלחי. הרגשתי שפגשתי בן אדם. לא אישה, לא בחורה, לא חתיכת עצם שנועדה לספק את צרכיי.
אחרי שלושה חודשים הגענו לטיפול זוגי. הלב רצה אותה, אבל הראש רצה אחרות. הלב ראה את יתרונותיה, הראש את חסרונותיה. איך אחליט עתה בין ליבי לראשי, איך אדע את דרכי. ולמה אנחנו כל כך מעצבנים האחד את השנייה??
רצינו להיות ביחד, אבל לא ידענו איך. אצל הדוסים חתונה היא תחילת האהבה, אצלנו חתונה היא סוף האהבה. אצל הדוסים לומדים מה זה אישה, מה זה זוגיות, מה זו אהבה. אצלנו אהבה זה קבלת עונג. וכמה זמן אפשר כבר לקבל עונג ממישהי אחת? ולמה גם צריך לתת כל הזמן, ומילא לתת, אבל למה לתת לפי מה שהיא אוהבת?
הטיפול עזר לנו. הרבי עזר לנו. הסוואמי עזר לנו. הבנו שזה שאנחנו רוצים להיות ביחד, זה מה שחשוב. הרצון לאהוב חזק בהרבה מאהבה עצמה. הרצון לאהוב הוא האהבה עצמה. ואהבה זה לא משהו שמשיגים, שקונים, שמוצאים. אהבה זה משהו שמייצרים. ככל שאתה משקיע יותר, ככל שאתה נותן יותר, כך יותר ממך נמצא בבן/בת הזוג, וכך אתה גם אוהב אותו/ה יותר.
מי היה אוהב את הילד שלו אם לא היה נותן ומתייגע ומתאמץ כל כך לגדלו? מה ההבדל בין שני קילו הבשר הצורח שלך, לזה של חברך?
החלטנו להתחתן. ריבים מפה עד לשמיים. יום אוהב, יום לא אוהב. בבוקר אוהב, בערב שונא. איך? בבוקר היא היתה מקסימה, עשתה לי מסאז', הקשיבה למחשבותיי ואמרה שאני גאון. בערב חוזר מורעב מהעבודה והיא חולה וצריך להכין לה לאכול ולנקות לה את הקיא. למה דווקא זאת שאני בחרתי לא מכינה לי קציצות וחולה כל הזמן?
ממשיך ללכת ליוגה, לרב, לטיפול. מתחיל להבחין באגואיזם, ברצון שלי רק לקבל. מתחיל להבין שבדרך הזו לעולם לא אגיע למקום שקט, שליו, שלם. חיה ותן לחיות, זה מה שמכרה לי החברה המודרנית, והאישה מפריעה לי לחיות. כל הזמן צריכה תדלוק, תחזוק, אהבה. תן לחיות וחיה, זה החידוש של אברום אבינו. תן לאחרים לחיות, זה מה שמחייה.
מי מכר לנו את האהבה הזאת ללא כל מאמץ, מי מכר לנו את האושר הזה שמגיע ולא עוזב, מי עבד עלינו כל כך?
מנקה את הקיא ומביט בה, ואז מביט בעצמי. קוף. אגואיסט מושלם. אילו היתה בריאה ויפה ואופה הייתי הרבה יותר אוהב אותה עכשיו. אז את מה אני אוהב, את מי, אותה או את עצמי?
מה עושים עם סמרטוט הרצפה מלא הקיא עכשיו? הולך אל הדלי וממלא אותו במים, מתחיל לסחוט מהסמרטוט את הקיא. זאת האישה שבחרתי, מכל הנשים. היו כל כך הרבה לפניה, אבל בה בחרתי. והבחירה בה לא נעשתה פעם אחת, אני מתחיל להפנים. הבחירה בה נעשית כל רגע ורגע.
סוחט את הסמרטוט. איתה עמדתי מתחת לחופה לפני ארבע שנים ולה התחייבתי להיטיב. בטוב וברע. מגיש לה כוס תה מתוק. היא מתרוממת ומחייכת. היא כל כך יפה. אם היא תרגיש טוב, אקח אותה לסרט היום בערב. היא מאוד אוהבת ללכת לסרטים. נתחבק ונאכל פופקורן ואולי אפילו נתנשק צרפתית.
מתוקה כזאת.
חג אהבה שמח.
נ.ב: וכשבאים לקנות פרחים לבן זוג, נא לקנות את הזר שנדלקנו עליו, לא את הזול ביותר שנראה כאילו יקר.
אילן הייטנר הוא מחבר רבי המכר "חוכמת הבייגלה", "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" ו"קציצות". כעת הוציא את ספרו החדש "האידיוט המושלם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם