ניצולות ומנוצלות: על כפר ארוכות הצוואר בתאילנד
הן נדרשות לחכות לתיירים מבוקר עד ערב ולהרוויח לעצמן כסף למחייה, על ידי מכירת חולצות ותמונות משותפות, כשטבעות מתכת כבדות מונחות על צווארן. פליטות המלחמה מבורמה המגיעות לתאילנד מנוצלות לצרכים עסקיים ומסחריים, גם אם הן עצמן לא תמיד מרגישות כך
אבל מו דטי, 15, הגיעה עם יתרון מפוקפק על פני שאר אלפי הפליטים הבורמזים שחוצים באופן קבוע את הגבול. המראה שלה כל כך אקזוטי עד כי תיירים ישלמו כסף, ובמזומן, כדי לפגוש אותה.
צווארה של מו דטי נראה ארוך בצורה לא טבעית, תוצאה של טבעות מתכת שמלופפות סביבו מאז הייתה בת שש. לפי המנהג בקרב הנשים בנות השבט שלה, שבט קאיאן, משקלן של כובד הטבעות הכביד ועוות את עצם הבריח שלה.
האפקט מרשים ביותר: ראשה נראה כמו מנותק מהגוף, נישא על כן גבוה ומנצנץ. "אנשים שואלים 'זה כואב? זה כבד'?'", אומרת מו דטי בתאילנדית, שפה אותה למדה במחנה. היא בקושי מדברת אנגלית, אבל כשזרים בהירי עור ניגשים אליה, היא מציגה את עצמה בשם מרי. "אני אומרת 'לא, אני רגילה לטבעות שלי'".
המוסריות של לשלם כסף עבור ההתחככות עם פליטי מלחמה מפוקפקת מספיק. אבל קחו בחשבון גם שה"כפר" החדש של מו דטי, למרות דרכי העפר, בקתות הבמבוק והתרנגולים שמסתובבים חופשי, הוא סוג של זיוף. הכפר נוצר ע"י בעלי עסקים ואינטרסים תאילנדים, שגובים דמי כניסה בסך 8.5 דולר מהתיירים הזרים. הוא למעשה חנות מזכרות שחיים בה.
מתוך כ-120 התושבים במחנה שלה, הוואי פוקנג, יותר משלושים הן נשים עם צווארים מלופפי מתכת. הן נדרשות לחכות לתיירים, מבוקר עד ערב, ולהרוויח כסף למחייה ע"י מכירת חולצות, זוטות ותמונות משותפות.
סוכני תיירות קוראים לזה "תיירות ארוכות הצוואר". ארגוני זכויות אדם, כולל נציבות הפליטים של האו"ם, מעדיפים את המונח "גן חיות אנושי". " עד כמה שאפשר לראות, זה קרה בצורה די אורגנית. מישהו ראה את הפוטנציאל העסקי בשבט הזה והתחיל לנהל אותם", אומר ויסאנו ארונבמרוגבונג, מנהל מחוז מה הונג סון של רשות התיירות הממלכתית בתאילנד.
בתור פליטים, אסור לבני הקאיאן לעזוב את המחוז שבו נרשמו. הם יכולים, עם זאת, לרכוש רישיונות עבודה, שמאוד מבוקשים בקרב הפליטים הבורמזים. כולם מקבלים קצבה של מזון ומוצרי הגיינה, בעוד הנשים עם הטבעות על הצוואר מקבלות 50 דולר נוספים לחודש. אבל הרווחים מדמי הכניסה, שיכולים בקלות להגיע לכ-300 דולר ביום לכפר, לא מגיעים באופן ישיר לכמאה התושבים שמאכלסים כל אחד מהם.
"הסכום מממן את הצרכים היומיומיים שלהם, כמו אוכל (אורז וקארי), טיפול רפואי, חינוך לילדים, פיתוח של הכפר ועוד צרכים", כך לפי הצהרה רשמית של הקונסורטיום לו שייך הכפר.
הכפריים יכולים לשמור את הרווחים מהמוצרים שהנשים מוכרות. למרות שיש מטיילים שמתרעמים על ההסדר הזה, רובם לא. מכונית מסחרית עמוסה בזרים סקרנים מגיעה בכל יום כדי לתייר במחנות הפליטים הממוסחרים.
במה הונג סון, המחוז התאילנדי אליו נמלטו בני הקאיאן לראשונה ב-1984, יש שלושה כפרי "ארוכות צוואר" במרחק נסיעה קצרה מבתי המלון. עוד מספר כפרים ממוקמים בצ'אנג מאי, יעד מרכזי על מפת התיירים הזרים. יזם תאילנדי אחד אפילו יצר כפר תיירותי של "ארוכות הצוואר" מחוץ לפאטייה, עיר חוף שידועה בזכות חיי בלילה ותיירות המין שבה.
"אומרים לנו לכוון
טבעות הצוואר יכולות להגיע למשקל של 12 קילו. "החברה קבעה שזה לא בסדר", אומר ויסאנו, "ואנחנו לא יכולים להיראות כמי שמקדם אכזריות. אנחנו יכולים רק לכוון את האנשים לשם אם הם שואלים על זה במיוחד".
לפי פרסום של משרד התיירות התאילנדי, כפר "ארוכות הצוואר" התיירותי הראשון נהגה ב-1985 על ידי גורם ממשלתי בכיר במחוז מה הונג סון. מאות מבני הקאיאן בדיוק ברחו מפשיטות שערכו חיילי צבא בורמה, הידוע בשל הדיכוי רב השנים של מיעוטים אתניים במדינה. תאילנד, שמזה שנים קלטה את פליטי הסכסוכים בארצות השכנות לה, נתנה לבני השבט מקלט זמני ומעמד של "פליטי סכסוך". אבל הפקיד המחוזי גם "ראה שלנשות הקאיאן, עם טבעות הזהב על צוואריהן, יש תכונות שיכולות למשוך התעניינות מצד תיירים", לפי הפרסום של משרד התיירות. גורמים רשמיים אז ניהלו משא ומתן עם מנהיגי השבט ובחרו למקם "כפר של תרבות ארוכות הצוואר על שפת הנהר, לנוחותם של התיירים".
מאה פו, 48, הייתה בגל הפליטים הראשון שברחו לתאילנד. למרות שהכפר שלה מסומן במפות תיירים כ"כפר ארוכות צוואר", התואר הרשמי של היישוב הוא "חלקה 4, המקלט הזמני של באאן מאי נייס וי".
"יש ימים שבהם אני מרוויחה שלושה דולר ממכירת מזכרות לתיירים", היא אומרת בתאילנדית רצוצה, "ולפעמים אני לא מרוויחה כלום".
למרות שהתקשורת מציירת את השבט שלה כמנוצל, מאה פו טוענת שהמשפחה שלה הרוויחה מהבריחה לתאילנד. היא לא מתגעגעת לחיים שהשאירה מאחור בבורמה, והיא משוויצה בתמונה של קרובים שלא מזמן קיבלו מחסה בארצות הברית. "הם חיים באיווה, אני חושבת. "המבוגרים לא מדברים את שפת הזרים אבל הצעירים כן. הם עובדים במפעל לשחיטת עופות".
במחנות , למרות שהם עניים, יש אמצעים מודרניים כמו טלפונים ניידים, צלחות טלוויזיה בלווין ודיסקים פירטיים של וידיאו. מול בקתת העץ של מאה פו, חבורת בני באיאן מתיישבת בעפר. העיניים שלהם דבוקות למשכיר די.וי.די נייד שבו מנגנים את "סטפ אפ 2". " זה סרט ריקוד לבני הנעורים", מסביר אחד הילדים.
מו דטי, שחיה בכפר הרבה יותר מתויר, משרטטת ניגוד עוד יותר חד בין החיים בתאילנד לחיים בבורמה. "פה זה נעים. בורמה היא נוראית", היא אומרת. "בבורמה, החיילים יכולים לתפוס אותך, לאנוס אותך".
לה דטה, כפרי בן 27, מצטרף להשמצות על צבא בורמה. "תמיד יש איזה בחור גדול שמגיע לעיר שלך. אם אתה לא משלם לו, הוא אומר,'תעשה את זה, תיקח את זה, תנקה את זה'. אין חוק בכלל".
ועדיין, יש הגורסים שהשווי של תיירות הקאיאן, בשילוב עם הזכויות המוגבלות שלהם, משאירות אותם במצב פגיע מידי. בשנת 2008 סוכנות הפליטים של האו"ם האשימה את רשויות תאילנד בכך שחסמו בפני נשות השבט את האפשרות להתיישב מחדש בניו זילנד, בגלל אינטרסים תיירותיים של תאילנד. ממשלת תאילנד הכחישה, והפליטים יושבו מחדש.
באותה שנה נעלמו באורח מיסתורי 11 מבנות השבט. האשמות שצצו טענו כי נחטפו והועברו באורח לא חוקי לכפר תיירים ליד צ'אנג מאי. הקבוצה הוחזרה מאוחר יותר ליישוב שלהם ליד הגבול בין בורמה לתאילנד.
תיירים מערביים יודעי דבר לרוב מודעים לתשומת הלב השלילית סביב למחנות "ארוכות הצוואר", אומרת מליסה אה-סניג. החברה שלה, "תאילנד היל תיירות שבטית", משרתת את ה"מטיילים הסקרנים מבחינה תרבותית" יותר, היא אומרת. "עד שאנשים מגיעים אלינו, הם כבר החליטו שכפרי ארוכות הצוואר הן גן חיות אנושי", אומרת אה סניג.
החברה שלה לוקחת קבוצות קטנות לכפרים שיושבו באופן אותנטי על ידי מיעוטים אתניים שמוקרם בתאילנד. אה סניג אומרת שהיא לא מבקשת מהתיירים לנקוט עמדה אתית לגבי ביקור בכפרי הקאיאן. עם זאת, היא מציעה להם מספיק מידע כדי שיוכלו לקחת החלטה מושכלת. "הם הולכים להיות שם עוד זמן ארוך. אז אם אתם מגיעים לכפרי'ארוכות הצוואר' אנחנו מאוד ממליצים לתיירים לקנות את חפצי האמנות והמזכרות שהן מכינות. הן מקבלות את מלוא הכסף והתמורה לזה", אומרת אה סניג. "ודמי הכניסה?", היא אומרת, "אנחנו לא יודעים כמה הולך לאיבוד לאורך הדרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם