נימוסים ואכילות
נגעלים מעגבניות? לא יכולים לסבול מאכלים לבנים? בא לכם להקיא כשמישהו בשולחן אוכל את העוף עם הידיים? אתם לא לבד: יותר ויותר אנשים בעולם נמנעים ממזונות ומהתנהגויות אכילה שמגעילים אותם, וההסברים לתופעות השונות אינסופיים. אז מה עושים?
כדי לנסות ולעמת אותה עם הפחד שלה, לקח אותה פוביץ' למפעל להחמצת מלפפונים, אירוע שגרר בכי קורע לב וריצת אמוק מחוץ למקום. גם הניסיון השני, באולפן התוכנית, כשל, כשמריה הרועדת ברחה מאחורי הקלעים למראה צלחת עמוסת מלפפונים מעוררי תיאבון.
כמו בתוכניות נוספות מהז'אנר, ג'רי ספרינגר למשל, קשה לדעת האם מדובר באמת או בבדיה, אבל גם אם מריה שחקנית מצוינת, הנושא שאותו תקף המנחה רציני ושכיח למדי. אומנם הסרטון של מריה, שנצפה מאז על ידי מאות אלפי אנשים ביוטיוב, הפך כבר לקאלט, אבל למרות שאנחנו מתייחסים אליו בהומור, כמעט כולנו סובלים מפוביה או מהפרעה כלשהי בתחום המזון.
גם אלון, בן 28, מתל אביב, חולק עם המלצרית מריה הפרעה דומה. אומנם אין לו בעיה עם חמוצים, אבל לזיתים הוא לא מוכן להתקרב. "זיתים הם רעים, הם פרי השטן", הוא מנמק. "יש להם כוונות רעות וזדוניות וכנראה רק אני שם לב לזה. בניגוד לבני אדם שפנו לצד האפל, אצלם זה לא בעקבות טראומה, הם פשוט רעים מהיסוד".
מה יקרה אם תאכל זית?
"זה כבר קרה בעבר, בטעות. אכלתי משולש פיצה עם זית ופשוט הקאתי. הגוף שלי דוחה גורמים בעייתיים".
זה אולי נשמע לכם מוגזם או מוזר, אבל כמו אלון יש עוד מיליוני בני אדם שלא מסוגלים להתקרב למוצרי מזון כאלה או אחרים, ורשימת ההפרעות הקולינריות רק הולכת ומתארכת.
רובנו מכירים חבר או שניים שלא אוכלים עגבנייה או בננה, אבל מה לגבי מישהו שלא מוכן לגעת במאכל לבן או במשקאות חומים? באדם שקוטג' או כל מזון בעל גושים מעורר בו בחילה? מבוגרים שמקיאים מריח של בוטנים, גם אם הוא מגיע באריזה של "במבה"? אנשים שלא מוכנים שיקלפו להם את הפירות, שלא מסכימים לגעת באוכל ביתי שמישהו אחר בישל, ולעולם לא יכניסו לפה מזון בגודל של פחות מעשרה ס"מ?
פרופ' זהר מדגיש שתי תופעות עיקריות, שלרוב מקורן בגילאי העשרה. האחת קשורה בצבע המזון והשנייה במרקם שלו. "כשמתייחסים לצבע, אז לרוב המקור הוא הפרעה טורדנית
"זו הפרעה שבה אדם מפחד שיקרה לו משהו רע, בדרך כלל לא לעצמו, אלא למישהו קרוב ויקר לו. זו הסיבה שהוא נמנע מלאכול דברים בצבע מסוים, או ללבוש בגד בצבע מסוים. כשמדברים על גושים או מרקם של מזון, המקור הוא פעמים רבות כתוצאה מהפרעות חרדה, בעיקר הפרעה מסוג פאניקה.
הכוונה היא שהאדם מפחד שמרקם מסוים או גוש יגרום לו לחנק. זה יכול להיגרם מניסיון מוקדם ולא מוצלח עם גוש באוכל או בטראומה קודמת שהובילה לכך".
יש אפשרות לטפל בזה?
"יש טיפולים טובים שמסייעים למרבית התופעות האלה ולמרבית האנשים. מנסים לעזור להם לתפוס פיקוד. הטיפול יכול להיות מורכב מתרופות לא ממכרות שלא משנות את האישיות, ולאחר מכן התערבות התנהגותית שבה חושפים את האדם לגירוי שמפריע לו בצורה הדרגתית. אני אישית מטפל בעיקר באנשים עם הפרעה טורדניתכפייתית וחלקם התלוננו באמת על הימנעות מצבע, אבל לא כתופעה ייחודית לאוכל אלא באופן כללי".
"יכול להיות שהסיבה שאני לא אוכלת דברים במרקם מסוים קשורה בטראומה מהעבר", מספרת טלי, בת 31 מתל אביב, שנמנעת ממזונות לבנים ורכים כמו גבינה לבנה, קצפת, שייקים או יוגורט. "אבל אני לא ממש זוכרת. כעיקרון אני לא נוגעת בדברים האלה כי המרקם פשוט מגעיל אותי. המגע שלו על הלשון מעורר בי בחילה".
מה יקרה אם בכל זאת תאכלי?
"אני אקיא. למרות שלעיתים אני יכולה לאכול את זה, אם מדובר בסביבה סטרילית, בחדר שלי לבד. אם שותפה שלי למשל תיכנס אני לא אהיה מסוגלת להמשיך".
אז זה קשור בכלל במזון עצמו או בפעולת האכילה?
"האמת שמה שהכי מפחיד אותי זה שמישהו ישפוך עליי בטעות משהו במרקם כזה, כמו יוגורט. אני גם נגעלת לשטוף את הצלחת עם מזון כזה. הלבן, הנקי עושה לי בחילה. אם היוגורט היה ורוד, זה היה פחות מגעיל".
"אני לא מסוגלת לאכול דברים רכים או שעושים רעש, ולכן אני לא יכולה לסבול לאכול פירות בפומבי או שיאכלו לידי פירות או ירקות", אומרת נעמה, 33, מראש העין. "זה יוצר סיטואציות מאוד מביכות, וגם בבית, עם בעלי, אני לא מסוגלת לתת ביס בתפוח. רק אם חתכתי את זה בעצמי, בבית, על קרש נקי, ואין אף אחד לידי. לצערי, זה רק אחד מהדברים שמעוררים בי בחילה, וממש קשה לי לאכול אוכל חי, כמו סלט ירקות, בבתים של אחרים".
"הימנעויות קולינריות", כפי שניתן לכנות אותן, קיימות משחר ההיסטוריה, כשאחת המרכזיות שבהן היא הצמחונות, שהובילה מאוחר יותר לטבעונות. כיום זה נראה לנו הגיוני לחלוטין שאדם יחיה חיים שלמים בלי לאכול בשר, ביצים או כל דבר אחר שמקורו בטבע, אך מובן שלא תמיד זה היה כך.
את העדויות הראשונות לצמחונות ניתן למצוא בהודו במאה השישית לפני הספירה, כשהסיבה להימנעות הייתה הומאנית, אך בשנים שלאחר מכן ניתן למצוא סיבות נוספות להימנעות מאכילת בשר חי, כמו גועל או אפילו פחד מהשפעותיו.
אין פה חוקים ברורים כמו בכשרות, וזה גם לא נעים להתקשר מראש ולהודיע שאת לא אוכלת את זה ואת זה ואת זה. במסעדה זה קל, את יכולה לנג'ס למלצרים עם מאה שאלות ולקוות לטוב. עם חברים זה פחות נעים. אז פשוט הפסקתי ללכת לאנשים שהם לא אמא שלי או סבתא שלי לארוחות".
ניסית לטפל בזה?
"כסטודנטית לפסיכולוגיה, הייתי בטיפול במשך שנתיים. האמת היא שלא כל כך הגענו לדבר על הנושאים האלה, זה דברים שאת נוטה להתעלם מהם ביומיום. לאנשים יש צרות הרבה יותר גדולות בחיים מאשר זה שהם נגעלים מקולה או מקפה".
ב-1850 הקים הכומר האמריקאי סילבסטר גרהאם, שהמציא את הקרקרים הקרויים על שמו, את אגודת הצמחונות האמריקאית יחד עם הכומר וויליאם מטקלף. אך הסיבה שהובילה את גרהאם אל הצמחונות לא הייתה הומאנית, אלא נבעה מהמחשבה שבשר מלבה את היצר המיני. בתור כומר, הוא לא היה מוכן לקבל זאת. הפרעה נוספת ממנה סבל הייתה האמונה שקטשופ וחרדל מובילים לשיגעון.
כיום ברור לרובנו שרטבים לא מובילים לבעיות נפשיות, אבל זה לא מונע מאנשים להימנע מלאכול אותם או מוצרי מזון אחרים. בין הפוביות והחרדות הקשורות במזון ניתן למצוא למשל את האליומפוביה (פחד משום), המיקופוביה (פחד מפטריות), האגירופוביה (פחד מבישול) ואפילו הקונסקוטאלופוביה (פחד ממקלות סינים).
"אם אני צמחונית או טבעונית אני לא צריכה להגיד מראש שאני לא אוכלת בשר, אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה לי מה לאכול", מציעה יועצת הנימוסים וההליכות תמי לנצוט ליבוביץ. "אם אני אגיד מראש, אז המארח יתחיל להסתבך עם מה להכין. ברגע שאנחנו מתיישבים לשולחן, פשוט צריך לקחת משהו אחר, ואם ישאלו אותי מה לגבי הבשר, אז אציין שאני צמחונית".
אבל הבעיות הקולינריות לא חייבות להיות קשורות דווקא במזון, ומרבית האנשים נגעלים ממנהגים הקשורים בנימוסי שולחן. כמעט אין משפחה שאין בה חבר אחד שנוהג לשאוב את המרק אל פיו בקול רם, שאוכל בידיים לחרדת הנוכחים או נאנח ומצקצק בהנאה אחרי כל ביס של שניצל. תאמינו או לא, זה מעצבן.
אפילו תיבול שלא במקום או ערבוב של המרכיבים בצלחת עלול לגרום לצמרמורת קלה אצל שכנך לשולחן, שלא לדבר על אנשים שדוחפים את המזלגות שלהם לצלחות של אחרים. אבל מה עושים כשמישהו יוצר מצב של אי נעימות בזמן הארוחה?
"המובן מאליו הוא שבמשפחה מותר להעיר אחד לשני, אבל אני לא מקבלת את זה מבחינה מקצועית, זה יכול לגרום לבעיות אפילו בין אחים", מסבירה לנצוט ליבוביץ. "גם לילדים שלנו עדיף לא להעיר על כל דבר שהם עושים. להורים יש נטייה להעיר כל הזמן, אבל צריך להראות לילד מה לעשות מבעוד מועד. בכלל, עדיף לא להגיע למצב כזה בזמן הארוחה, אלא אחרי הארוחה להסביר ולהעיר".
ומה עושים למשל כשמגיעים להתארח בבית אחר ולא אוהבים את האוכל?
"קודם כול המארח צריך לדעת שלא צריך להיעלב מכל דבר. כל אחד אוכל משהו אחר ולא כולם אוהבים הכול. מארח לא צריך לשאול שאלות כמו 'למה אתה לא אוכל?' או 'סיימת?'. בסך הכול ברוב המקרים אנשים לא באים בשביל האוכל, אלא בשביל החברה. זאת נקודת המוצא שצריך לצאת ממנה. אני תמיד אומרת שאפשר לאכול לפני שמגיעים לארוחה כדי להימנע מבעיות, וגם אחר כך כל אחד יכול לקחת את הדברים שהוא אוהב, ולא צריך להיכנס להיסטריה.
"אם לדוגמה המארח הגיש מרק והוא לא נראה לי טעים, לא בצבע ולא בריח, בראש ובראשונה חשוב לדעת שאני לא חייבת לאכול אותו. בגדול, מותר לאכול מה שרוצים. במסעדה למשל אפשר להחזיר ולהגיד שלא טעים לי, בבית אני פשוט לוקחת את הכף ומכניסה פנימה לתוך הצלחת ואז משתלבת בשיחה מסביב. אם ישאלו אותי מה עם המרק, אגיד בנימוס שאני לא כל כך אוהבת מרקים. לא צריך לעשות כזה סיפור".
ואיך אפשר להימנע מאי-נעימויות?
"אצלי במשפחה, למשל, יודעים שלא אוכלים עוף בידיים. אם למשל יגיע אליי אורח שיתחיל לאכול את העוף בידיים, אני לא אעיר לו, וכדי לא להביך אותו אני אעשה את זה גם. אני מעדיפה שהוא לא ירגיש שהוא יוצא דופן. זו הגדולה של מארח, לתת הרגשה נוחה. גם על קולות, שאיבות וצקצוקים לא מעירים. פשוט בפעם הבאה לא מזמינים את אותו אדם. המטרה היא לא להביך, אלא לדלג ולא להתייחס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם