מכורים לכאב: תנו לסבול בשקט
הסבל, אותו ניתן לכנות גם רחמים עצמיים, מרירות, שליליות, חוסר סיפוק וטינה, הוא מגיפה תרבותית הנמצאת בכל פינה – בשיחות המסדרון במקום העבודה, בשיחה בין חברות על חיי נישואין הנמצאים בשחיקה או בשיחות על "אוף, מה יהיה?" ברווקייה
לאחר מספר שנות עבודה עם מתאמנים רבים למדתי להבחין בין אלה המדברים על הרצון בשינוי לאלה שכבר מוכנים. את זאת ניתן למדוד ברגע המכריע בו הם נדרשים לבחור בין סבל לבין שחרור וחופש מנסיבות וכעסים נושנים.
להיאחזות בסבל כמה ביטויים בולטים:
הביטוי הבולט ביותר הם הרחמים העצמיים. רבים יאמרו שאינם רוצים שאחרים ירחמו עליהם, אך אם תאזינו להם בקשב למשך מספר דקות תגלו, למרבה הפלא, עד כמה הם מרחמים על עצמם.
זה מתחיל בדברים כבדי משקל כגון סבל שנאלצו לחוות בעבר או אתגרים אישיים קשים, ממשיך בהתמודדויות יומיומיות כגון אכזבות או ההתמודדות עם הילדים. הרחמים ממשיכים ומתעצמים בשל המצב המשפחתי, השכלה חסרה או קריירה לא מספקת ולא ממצה.
לעיתים, כשנגמרות 'הבעיות' נמצא דרך להמשיך ולסבול, אף אם בשל דברים שוליים כדוגמת "למה הייתי חייב להיתקע בפקקים?". אם תשימו לב ותכירו בנעשה בכנות, תוכלו לחוש את
גם העצמה של הכאב על ידי דיבור עליו והוספת נופח דרמטי הינה אופן התנהגות מקובל ומושרש תרבותית. אם תקשיבו לאופן דיבורכם תגלו ביטויים כגון "נורא", "למה זה היה צריך לקרות", "בלתי נסבל" או "בעיה". זהו אופן ביטוי נפוץ ומקובל שהשלכתו היא העצמה של הכאב ושל תחושת המסכנות, המלווה, אף היא, בתחושה מעוותת של הנאה.
מלחמה פנימית בקיים או במה שקרה היא מלחמה עקרה. אך השכל, שממאן לוותר עליה, משכנע אתכם שכך לפחות אתם מאזנים את הטעות שנעשתה ומונעים את חזרתה באמצעות שיפוט עצמי והלקאה.
ולבסוף, אי-המוכנות לוותר על הטינה כלפי מישהו שפגע בכם היא דרך נוספת, יעילה ביותר, להמשיך ולהתבוסס בביצת הסבל. "איך אוכל לסלוח" אתם מקוננים, אך בפועל נהנים מחיזוק עצמי הנובע מהתחושה שאתם טובים יותר וצודקים יותר מאותו אדם אותו אתם שופטים.
אך לסבל יש גם צדדים חיוביים, שכן רבים כבר קצו בו עד כדי כך שלשינוי מהותי הם מוכנים ואף כמהים: להכיר בדפוסים המכשילים אותם הם נושאים כבר שנים, לוותר על כעס ועל רחמים עצמיים. וכשזה קורה, לאחר זמן קצר הם חווים שינוי מהותי - טינה כבדה בן רגע מתפוגגת, חברויות מתחדשות, אנשים שקודם לכן היו מקור לתסכול 'לפתע' משתנים ודברים שהיו בלתי אפשריים פתאום הופכים פשוטים.
רבים נושאים כאב ובאופן נואש מחפשים אחר שינוי, אך בעוד ישנם כאלה המוכנים לימוד באומץ מול השדים הפנימיים, אחרים עדיין אינם מוכנים לוותר על התענוג שבסבל. שכן הסבל, באופן פרדוקסלי משהו, מלווה בתחושה אישית של העצמה, "אני המסכן מכולם", ו"מה שעבר עלי הוא הכי נורא".
הכעס על מי שגרם לנו לסבול מחזק את מעמדנו כמי שמעליו, וזהו חיזוק עצמי שלאגו קשה מאוד לוותר עליו. ועל אף שהרציונל יגיד אחרת, ברגע האמת בלבד הנכונות להתמודד עם מה שיש ועם מה שהיה, בכנות וללא רחמים עצמיים - עומדת למבחן.
הוויתור על הסבל הוא הבסיס לשינוי ולהשגת כל מטרה, שלולא כן אולי תושג, אך תוך כאב, היאחזות בתוצאות, מאבק ומלחמה. אותו הסבל, אותו ניתן לכנות גם רחמים עצמיים, מרירות, שליליות, חוסר סיפוק וטינה, הוא מגיפה תרבותית הנמצאת בכל פינה – בשיחות המסדרון במקום העבודה, בשיחה בין חברות על חיי נישואין הנמצאים בשחיקה או בשיחות על "אוף, מה יהיה?" ברווקייה.
לרוב יצהירו הדוברים שבסך הכל מצבם טוב והם מאושרים, אך אם תקשיבו לטון ולהערות הקטנות המלוות את המילים, תגלו את האמת שכולם מסתירים.
התמרה רגשית עדיין אינה אפשרית עבור כולם, אך ישנם מספיק אנשים ששבעו מאומללותם. כאלה ששנים של כעס, צער וסבל שהביאו על עצמם גרמו לכך שאינם יכולים עוד לשאת את מצבם. מהפך במפה הרגשית עבור אלה הוא אפשרי ואף הכרחי על מנת שיוכלו להמשיך בחייהם, להשיג את מטרותיהם וגם ליהנות מהן.
שרון שחף היא מאמנת אישית, מומחית לאימון רגשי. לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם