אסקובר אקטיבי: טיול במדיין שבקולומביה

העיר מדיין שבקולומביה היא כבר לא בת הערובה של ברון הסמים פבלו אסקובר. היום היא מתהדרת במוזיאונים ובחיי לילה עשירים. ולא מעט מהאטרקציות שלה קשורות לארכי-פושע המיתולוגי

ננסי טרחוס | 5/2/2011 8:48

ביום שישי בשבע בערב הייתה החצר של "בזיליקה", מסעדה פרואנית-אסייתית הממוקמת באחת מפינות הרחוב היוקרתיות של מדיין, מפוצצת באנשים. גברים צעירים בחולצות פולו העבירו בקבוקי רום מיד ליד ונשים בחצאיות מיני ועקבי סטילטו תפסו את מקומן ליד שולחנות שעליהם מוצב היה השלט "שמור". שפים עמלו על הכנת רולים קליפורניים לקולן המתנגן של ליידי גאגא ומדונה.

בבר "ברצלונה" הציעו "שוטים" פוליטיים. זה הנושא את שמו של הוגו צ'אבס, נשיאה של ונצואלה השכנה, מכיל וודקה, קרם דה קפה, טקילה וסודה. ככל שהלילה התקדם, גלשה המסיבה החוצה למדרכה, ואחר כך לרחוב, שהיה תחום במחסומי משטרה. בפארק לייראס שבכיכר שתו החוגגים בירה "קלאב קולומביה" בעוד רוכלי רחוב הציעו לעוברים והשבים אמפנדס. אנחנו צפינו במהומה החביבה שבחצר. היינו רגועים בשל נוכחות השוטרים ברחובות. עד לא מזמן נשלטו רחובותיה וכיכרותיה של העיר מדיין, העיר השנייה בגודלה בקולומביה, בידי ברון הסמים הנודע פבלו אסקובר. בשנות השמונים והתשעים מדיין הייתה יצרנית הקוקאין הגדולה בעולם ואסקובר שמר על האימפריה שלו בכזאת קנאות, עד שהעיר נעשתה למסוכנת ביותר באמריקה הלטינית.

אסקובר כבר מזמן לא כאן, הוא נהרג בקרב יריות דרמטי עם המשטרה ב-1993. מאז, ובעיקר בעשור שחלף, נפתחו בעיר פארקים, מוזיאונים, ספריות ובתי מלון. הרכבל מגיע לראש ההר שם הוכרזה שמורת טבע חדשה. הצייר והפסל המפורסם פרננדו בוטרו, יליד מדיין, תרם למעלה מאלף מיצירותיו, יחד עם חלקים מאוסף האמנות הפרטי שלו, למוזיאון דה-אנטיוקיה. בשנה שעברה השיקה חברת ספיריט איירליינס קו תעופה סדיר מפורט לודרדייל שבפלורידה למדיין.

אין בעובדות הללו כדי לומר שהעיר לא נדרשת למאמץ מתמיד כדי לשמר את ההתקדמות שנעשתה בשנים האחרונות. האלימות לא נעלמה לחלוטין, כנופיות עדיין נאבקות על שליטה בחלקים מהעיר, ובכך הופכות שכונות אחדות לאזורים שהם "מחוץ לתחום". משרד החוץ של ארצות הברית מוציא לעתים אזהרת מסע מעודכנת, המתייחסת לאחוזי הפשיעה האלימה בערים מרכזיות בקולומביה, ובהן מדיין. אבל קולומביה היא כבר לא הארץ המנודה של אמריקה הלטינית. מספר מעשי החטיפה ירד ודומה שמלחמות הסמים עברו לזירה אחרת, צפונית יותר.

כבר לא הארץ המנודה של אמריקה הלטינית. מדיין גטי אימג'ס

כיף עם הפייסס

אני מפחדת להביט למטה. אנחנו בדרך לפארק ארווי, מגרש המשחקים האקולוגי החדש על ראש ההר. הרכבל מתרחק משכונות העוני שאסקובר בנה על שלוחת אחד ההרים שמקיפים את מדיין. תחנת פארק ארווי עשויה מעץ, כך שהיא מתמזגת בנוף המיוער. עד עכשיו, רק אחד מששת הפארקים המתוכננים פתוח לתיירים ולמקומיים. משם, לוקח אותנו אוטובוס לפיידראס בלנקאס (אבנים לבנות), שם אנחנו יכולים לשוט בקאנו או לרכוב על סוסים. יש שם בקתות לברביקיו, מסעדות וברים לאורך הדרך.

מצעד הסילטרוס במדיין AFP

עזבנו את האוטובוס מול חזית מלון פיידראס בלאנקאס שנפתח לאחרונה, וכמו תחנת הרכבל, גם הוא בנוי ברובו מעץ כדי להשתלב בנוף. אנחנו מטיילים ברגל לאורך המסלול שמוביל מהמלון לאגם שבמורד, קוראים את השלטים בצד הדרך המסבירים אילו חרקים אנחנו יכולים לראות. אנחנו לא נלהבים לצפות בחרקים ולכן דילגנו על מוזיאון הפרפרים שבקצה המסלול. כשהתחלנו לחוש את השפעת הגובה שבו נמצאנו, כ-2,500 מטר מעל גובה פני הים, שבנו לרכבל. כשהגענו לתחתית ההר נטלנו את הרכבת התחתית כדי להגיע למוזיאון דה-אנטיוקיה.

ה"פייסס" - השם שבו מכונים תושבי מדיין והמחוז הקולומביאני, אנטיוקיה, שבו העיר נמצאת - ידועים וגאים בהיותם בני אנטיוקיה יותר מאשר היותם בני קולומביה. כך שזה לא מפתיע שבמוזיאון שלהם מככבות היצירות של בני המקום, הזויות ככל שיהיו. אני מהופנטת מול דיוקן עצמי משנת 1929 של אלדיו ואלדז. אפשר לראות כל וריד בידיים שלו. אבל מכיוון שזו המולדת של האמן בעל השם העולמי, פרננדו בוטרו, אני מסתקרנת לראות את היצירות שלו. חלקן זכה לפרסום בהיותן אקטואליות כמו הסדרה של ציורי כלא אבו-גריב ששימש את הצבא האמריקאי בעירק, הכוללת 85 ציורים ומאה רישומים. אמנם הפסל האהוב עליי אינו נמצא באוסף שמקשט את ה"פלאזה בוטרו", אבל נמצא כאן הציור שלו, "מותו של פבלו אסקובר".

ברון

הסמים מצויר עומד על גג בית, העיר למרגלותיו, חולצתו לא מכופתרת ורובה בידו, עיניו עצומות בזמן שמטח יריות מכניע אותו. זאת הדואליות של מדיין: מקום שיכול להצמיח גם אמן גדול וגם רב פושעים. חשבתי על מה שאמר לי חבר, עיתונאי בריטי שחי ועובד במדיין: "הפייסס מייצגים את הכי טוב ואת הכי רע בקולומביה". עכשיו חצות של שבת, ואנחנו ברובע קולומביה, אזור של מחסנים שנהפכו למועדונים ששומרי הסף שלהם בודקים תעודות זהות ונותנים לך לחכות בתור בלי שום סיבה נראית לעין. ב"קוקארמקרה", להקה מבצעת על הבמה את שיר המונדיאל של שאקירה. בלונים כחולים ולבנים יורדים מהתקרה והקהל משתולל, קופץ מעלה ומטה ומצטרף לפזמון.

האורות נוצצים ורחבת הריקודים מתמלאת עשן. אני משוחחת עם תייר גרמני שחי ועובד במקסיקו, שעכשיו ידועה לשמצה כמו שקולומביה הייתה לפני שנים. "טוב לי כאן", הוא אומר, "האנשים מקסימים". הלהקה מסיימת את הסט שלה והדי-ג'יי מנגן את המנון המסיבות של הבלאק אייד פיז, I Gotta Feeling. הקהל שוב קופץ. גם אני. ה"פייסס" ידועים בהרבה דברים: הם עובדים קשה, הם יזמים מוכשרים, הם מייצרים מועמדות מובילות בתחרויות יופי והם חיות של מסיבות בזמנים הטובים וגם הרעים. אחרי לילה אחד של בילוי במועדונים, אני יכולה להבין למה ידידי הבריטי אומר על מדיין שהיא מסחררת.

קישוטי כריסמס ליד הנהר במדיין גטי אימג'ס

הצבעים של גואטפה

העיר גואטפה, הנמצאת במרחק שעתיים נסיעה באוטובוס ממדיין, נשלטה בעבר בידי מיליציות. לפבלו אסקובר, ולרבים מברוני הסמים האחרים, היה שם "בית בכפר". היום אתם יכולים ללא חשש לקחת רכבת לתחנת המטרו קריבה (Caribe) ולקפוץ על אוטובוס לפנון דה גואטפה (Penon de Guatape), שם יש מבנה סלעי גדול ליד השמורה שהוקמה בידי ממשלת קולומביה. אין תחנות של ממש בדרך. האוטובוס פשוט עוצר כשמישהו מסמן לנהג, בכל מקום, אלא אם כן הוא עמוס לחלוטין. לאורך הדרך אנחנו רואים סוסים, פרות והמון דוכני מזון, חלקם עם צ'וריסוס תלויים בחזית. בנקודה מסוימת האוטובוס נעצר ומחכה. פרה החליטה לחצות את הדרך, ממש ממש לאט.

כשאנחנו מגיעים ליעד, אנו מוקפים בידי מקומיים שמציעים לנו לרכוב על חמור עד למרגלות הסלע, אבל אנחנו מעדיפים ללכת ברגל. בדרך אנחנו פוגשים את דיוויד לאונרד, מפיק מוזיקלי אוסטרלי, שמבקר את חברו מייקל לולס, שחי ועובד בבוגוטה הבירה. לולס, במקור מאוסטרליה, ביקר במדיין אינספור פעמים. "כשבאתי לכאן לפני שמונה שנים, לא היו פה מסעדות", הוא אומר, "עכשיו יש מלא".

אנחנו מטפסים כמעט 650 מדרגות בנקיק אנכי שמעפיל עד לראש הסלע. בעומדנו על הפסגה, אנחנו חושבים על כמה שיכאבו לנו הרגליים ביום למחרת. הנוף הנשקף ממעל, של האגם מעשה ידי אדם עם האיים שבו, עוצר נשימה. על אחד האיים אנחנו רואים בית מלון עם בריכה. היינו רוצים לבלות שם את הלילה. הטיפוס עשה אותנו רעבים, אז אנחנו לוקחים מונית מבסיס הסלע לכיוון גואטפה, שבתיה צבועים בסגול, כחול, ורוד, צהוב וצבעים שמחים אחרים. יש המון אופציות לארוחת צהריים, אם כי חלק מהמסעדות שעל שפת האגם מציעות תפריטים זהים. הכי נפוצה היא ה"בנדחה פייסה" - מנה אופיינית למדיין שכוללת "ארפס" (עוגות תירס), אורז, שעועית, אבוקדו, בננות מטוגנות, צ'יצ'רון (חזיר), ביצים מטוגנות וסטייק או בשר טחון. הלכנו על האופציה היותר קלילה: פורל, ספציאליטה של גואטפה.

הבילוי התיירותי הבא בתור הוא שיט בסירה על האגם כדי לראות את הווילה הכפרית של אסקובר. הקפטן שלנו, אאודורו דיאז, אומר לנו שאנחנו מפליגים באגם המלאכותי הגדול בקולומביה ומראה לנו את הבתים על גדותיו, שהיו שייכים ליריביו של אסקובר. ואז הוא מצביע על "לה מנואלה", הבית של אסקובר, שנקרא על שם בתו. כל מה שנשאר ממנו זה שלד מופגז, שנבזז אחרי מותו של ברון הסמים בידי מקומיים שהאמינו שהוא החביא כסף בקירות. לא בכדי: שנים אחדות לפני מותו הוכרז אסקובר בידי המגזין "פורבס" כאדם השביעי בעושרו בעולם עם הון של תשעה מיליארד דולר.

אסקובר ניסה לשוות לעצמו את דמותו של רובין הוד. ואמנם, את עשיית הונו ליוו מעשי רצח ושאר "מעשים טובים", אולם לא היה בכך כדי למנוע את הפיכתו לגיבור עממי במדיין בזכות הכסף שתרם לטובת פרויקטים למען עניי העיר. כיום, 18 שנים לאחר מותו של אסקובר, דיאז לא אוהב לדבר הרבה על האיש למרות שהוא מראה לתיירים את הבית, השייך היום לממשלה. לדבריו, מדיין מנסה לשכוח את הפרק ההוא בהיסטוריה שלה.