פחות מ-36 שעות בריו או: חבל שאין כאן קוקוס
הדייל ליאור סורוקה מצא את עצמו בערב השנה החדשה בחוף של ריו, כשהוא מוקף באלפי ברזילאים לבושים לבן. הוא רקד סמבה בגשם, טעם קפיריניה וקיווה לראות את השמש זורחת בים. ואז הוא היה צריך לחזור
למה לא לנסות להחליף את הטיסה לברזיל בניו יורק המוכרת והבטוחה, חשבתי. עדיף לקפוא מקור בטיימס סקוור בשעה שהכדור הגדול עושה את דרכו מטה. שתי חברות טובות, בוגרות שביל החומוס של דרום אמריקה, העמידו אותי על טעותי ואמרו לי לא לוותר בשום אופן על ברזיל.
אחרי 15 שעות טיסה רצופות, מצאתי את עצמי בחוף בקופקבנה, יחד עם אלפי ברזילאים לבושים לבן או בגדי ים מינימליים, סופר לאחור את השניות האחרונות של שנת 2010. אבל אני מקדים את המאוחר.
בתחנה המרכזית של סאו פאולו צילמו צוותי טלוויזיה את ההמונים שניסו להשיג כרטיס לריו. מיד הבנו שאנחנו לא היחידים בעולם שחשבו לחגוג שם את השנה האזרחית החדשה. חברות הנסיעה השונות הכריזו שאזלו להן הכרטיסים לאותו יום, והכרטיסים היחידים שהצלחנו למצוא היו רק לבוקר שלמחרת, ערב השנה החדשה.
האוטובוסים
הלוואי שהאוטובוסים של אגד לאילת היו נראים ככה. תוך שש שעות כבר היינו בתחנה המרכזית של ריו.
לא רק האוטובוסים היו עמוסים, כך גם ההוסטלים, ושאר מקומות הלינה בעיר, שתעריפיהם מרקיעי שחקים בזמן הסילבסטר. בסוף הצלחנו למצוא את אליני, שתמורת 100 ריאל ללילה (קצת יותר מ-200 שקל) פתחה עבורנו את דלת ביתה שבשכונת סנטה תרזה.
סנטה תרזה אמנם מרוחקת כעשרים דקות נסיעה מאיפנימה ומקופקבנה, לב המהומה התיירותית של ריו, אבל אם יוצא לכם, שווה לקפוץ לבקר בשכונה הציורית הזאת, היושבת על גבעות, שרחובותיה מרוצפים אבן ושעל קירותיה מתנוססים ציורי גרפיטי צבעוניים.
אל השכונה אפשר לעלות בעזרת קרונית-חשמלית צהובה, ולהשקיף ממעלה הגבעה על העיר והאוקיינוס, אפשר גם למצוא בה מסעדה טובה עם טעמים לא מוכרים.
האירוע המרכזי בערב ראש השנה האזרחית מתרחש בחוף בקופקבנה. אלפי ברזילאים לבושים לבן עשו את דרכם לחוף, חלקם עם צידניות ואוהלים. בחצות האיר מופע זיקוקים ראוותני את השמיים של ריו במשך יותר מעשרים דקות. בעיר שיש בה לא מעט מחוסרי בית, אולי היה צריך להסתפק במופע צנוע יותר.
על אחת מבמות הענק שהוקמו לאורך החוף הופיע זקה פאגודינו (Zeca Pagodinho), ה"שלמה ארצי" המקומי, שאת מילות השירים שלו הכיר הקהל לעומקן. אחריו הופיע בית הספר לסמבה שזכה בקרנבל בשנה שעברה ואיפשר הצצה לקרנבל העתיד להתרחש בעיר בתחילת מרץ.
ניסיון להזיז את הרגליים בקצב של רקדניות הסמבה העלה חרס. כוסות קפריניה נמכרו בחמישה ריאל, וגשם טרופי דק ירד לפרקים על הקהל. לפנות בוקר התכנסו אחרוני החוגגים על סלע ארפואדור, שבין קופקבנה לאיפנימה, בציפייה לראות את השמש זורחת מתוך הים, מאירה שנה חדשה.
זו הייתה יכולה להיות חוויה ייחודית עבורנו, אנשי המזרח התיכון, שרגילים לראות את השמש שוקעת בים, אלמלא השמיים היו מעוננים.
למחרת היו הרחובות הצבעוניים של ריו די שקטים. למרות הכל, הנוף העירוני עדיין גירה את כל החושים: בתים מתקלפים וצבעוניים, שילוב של ישן וחדש, בנייה קולוניאלית ומודרנית. העיר הזו חושנית ופועמת גם כשהיא נחה.
בערב הראשון של השנה החדשה נסענו ברכבת התחתית יחד עם חברים ברזילאים שהכרנו, כדי לשמוע מוזיקה באחת מכיכרות העיר. בשעות העומס מוקצים מספר קרונות לשימושן הבלעדי של נשים, בעקבות הטרדות חוזרות ונשנות של גברים שניצלו את הצפיפות בקורנות לטובתם.
כשהגענו לכיכר מצאנו את תושבי השכונה, מבוגרים, צעירים וילדים, שותים בירה וקפריניה, מפטפטים ומאזינים לסמבה צ'ורינו, שאחת הברזילאיות הסבירה לי שזו סמבה עצובה.
פחות מ-36 שעות בריו מותירות אותך עם טעם של עוד. את הקורקובדו, פסלו של ישו, המשקיף על העיר, הספקתי לראות רק מרחוק. לפחות דיילים תמיד יכולים להתנחם במחשבה שיום יבוא ואולי יחזרו לכאן.
גם אל חוף הים של ריו הייתי שמח לחזור, להשקיף על תושביה היפים של העיר, ולהתחבט בסוגיות הרות גורל כמו מה לשתות קודם - בירה מקומית או מיץ קוקוס הישר מהפרי, או לאכול אסאי, פרי טרופי סגול, בריא וטעים, שמוגש קר כמו ברד, עם בננה וגרנולה.
כשחזרתי לארץ נתקלתי במקרה באחת מאותן תוכניות סיכום שנת 2010. סיפרו שם שהכלכלה של ברזיל מתקדמת בצעדי ענק, ושהנשיאה החדשה של ברזיל, דילמה רוסף, מבטיחה להמשיך ולהתקרב למערב ולפעול למיגור העוני. יש לה, לרוסף, סוגיות קצת יותר הרות גורל להתמודד איתן מלתייר הממוצע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם