ראשי » סגנון » אוכלגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

שבת בבוקר, יום יפה

ארוחת בוקר בבית תעלה לכם שליש ממחירה בבית קפה, אבל אחרי שבוע קשה בעבודה לא מגיע לכם קצת להתפנק? שלוש אופציות לבחירה

שבת בבוקר, יום יפה,  ומתחשק לנו להתפנק בבית קפה. לאחרונה זה קורה כמעט בכל סוף שבוע. אם לא נצא לאכול בחוץ, אנחנו אומרים לעצמנו, סביר להניח שנירקב בבית, לבושים בטרנינג מהוה מול טלוויזיה מביכה, וביום ראשון בבוקר נרגיש שבזבזנו שבת לשווא, בעוד כל חברינו יצאו, בילו, שתו וסחטו מהחיים את המיטב.

אז בחודש האחרון ארזנו את עצמנו לתוך המכונית ונסענו, לפעמים קצת בכוח, על מנת להתפנק. תמורת 60 שקל לאדם, פלוס מינוס (יותר פלוס), וגם אתם מרגישים שסחטתם את האימא של המיץ של השבת.

בזמן הזה, ובהרבה פחות כסף מזה, אמנם בהחלט יכולתם לקפוץ למאפייה ביפו כדי להביא הביתה לחמניות חמות היישר מהטאבון, לחתוך סלט מירקות טריים שרכשתם בשוק הכרמל, להכין חביתה עם תוספות (וללא תוספת במחיר) ולהזמין סרט בווי-או-די - ועדיין, נדמה שאתם עובדים מספיק קשה במהלך השבוע כדי שמישהו אחר יעשה את כל זאת למענכם, גם במחיר מופרז. לכל מי שאתנו בעניין, הנה שלוש אופציות.

הסניף בבן יהודה נמצא במרחק כמה דקות נסיעה מכל נ.צ בתל אביב, אבל מציאת חניה סמוך לו גוזלת לפחות 20 דקות. בית הקפה עצמו פשוט למראה ואין בו סממנים ביתיים, חמימים או נעימים. בעל המקום ככל הנראה סומך יותר מדי על המאפים המשובחים שלו ומשקיע פחות במסביב. לגיטימי, אבל סתם חבל.
 

מניסיוננו, אנחנו יכולים לומר בביטחון שהלחמים ושאר המאפים של "אידלסון 10" בהחלט יוצאי דופן: הם נימוחים יותר, מתוקים יותר ומעודנים יותר. הבעיה היא משך הזמן שלוקח להם להגיע מהמאפייה לסניפים ברחבי העיר ובחולון. כשזה מתרחש בשבת סביר להניח שהמאפים מגיעים יום קודם, וטעמם בהתאם. אמנם אפשר לחוש באיכות הלחמים, אולם קשה להתעלם שחלק מהם פשוט יבשים. כה חבל על הקמח הנשפך לשווא.

ארוחת הבוקר כאן עלתה לנו 60 שקל לאדם, ובתמורה זכינו בחביתה (לבחירה גם אומלט, ביצים רכות ועוד) עם תוספת (אנחנו בחרנו בפלפל קלוי ובגבינה מלוחה, ששדרגו את הביצה). הממרחים כאן עשירים - סלט טונה, גבינת שמנת, סלט אבוקדו, גבינה מלוחה, חמאה, ריבה ועוד - אולם כמותם מזערית. בתפריט לא נכתב אם הם ממולאים שוב, והתביישנו לבקש עוד.

המחיר כולל גם שתי כוסות שתייה, חמה או קרה (כמו תפוזים סחוט טבעי, אבל גם הוא - בכוס קטנטנה בלבד), ובכלל , התחושה היא של פוטנציאל ענקי שממומש רק בחלקו.

מלון מנדרין הפך כבר מזמן ממקום טרנדי לבניין ארכאי שאליו מגיעים רק פנסיונרים, נשים גרושות שמאופרות בכבדות וכמה אנשי פרלמנט שמתכנסים בשבת בבוקר על מנת לדון בענייני דיומא ובפרלמנט של שאולי מ"ארץ נהדרת". צעירים ממש לא מצאנו ב"אספרסו בר" הממוקם בקומת הקרקע של המלון, ואולי טוב שכך. גם אנחנו רוצים להגיע לבית קפה עם ג'ינס שרכשנו באייטיז וחולצת פלנל משובצת, בלי שהיפסטרים מעודכנים ומאותגרים אופנתית יגחכו עלינו.

החלל הגדול של "אספרסו בר" לא מותיר רגע קל של שקט: כל דיבור כאן - בין אם בגלל ממוצע הגילים (מאיזה גיל לא מתחילים לשמוע טוב?) ובין אם בגלל האקוסטיקה - נשמע למרחקים, וגם השיחה בינינו גלשה לפסים צעקניים.
 

תמורת 64 שקלים לסועד מוגש כאן בראנץ' זוגי, הכולל - שימו לב לחדשנות - שתי כוסות אפרטיף. מגוון הלחמים העשיר לא בייש את הפירמה, ובסלסילה מצאנו חלה, לחם דגנים, מקלות אורגנו ומיני מאפים של קינמון ווניל אוכמניות - אולם לצערנו חלקם הגיעו יבשים למדי. גם המזטים עשירים, והם כוללים טחינה עם פלפלים קלויים, גבינת שמנת עם עירית ואגוזי מלך, ממרח פסטו וממרח זיתים וגבינה בולגרית, בתוספת סלט ירקות קצוץ דק ומוזלי - יוגורט כבשים עשיר בפירות עם סילאן. אכן, שיחוק ועושר קולינרי מבורך.

מה שהיה אמור להיות הדובדבן שבקצפת התברר בדמות חביתה אפויה עם תרד ששוחה ברוטב שמנת. זה אולי נשמע טעים על הנייר, בפועל היה מדובר בבליל לא אטרקטיבי של קשקוש קולינרי לא מוקפד שהיה מלהיב את סבתא שלנו, לא אותנו.

השירות כאן אטי להחריד, לטעמנו מהנימוק שיש פחות מדי מלצרים על יותר מדי שולחנות. ואולי זוהי אווירת הנודניקיות של אנשי הפרלמנט כאן, שמטרטרים יתר על המידה את המשרתים הצעירים - זאת לא נדע כנראה לעולם (או לפחות עד שנגיע לגיל שלהם).

לנסוע עד מושב רשפון כדי לאכול ארוחת בוקר? מה שנשמע כמו הגזמה פראית מתברר בסופו של דבר כדיל לא רע. אומנם נסיעה של 20 דקות היא לא עניין של מה בכך, אבל חניה כאן לא חסר, כך שבסופו של דבר הכול מתקזז ומתאזן.

בתוספת האווירה הכפרית, נוף הפרדסים והתחושה שלא התעצלנו וממש יצאנו מגבולות העיר (אליבא דה תל-אביבים, אפשר להגדיר זאת אפילו "טיול") מתבררת הנסיעה כאופציה משתלמת.
 

"גופרמן" שמוגדר על ידי בעליו כביסטרונומיק הראשון בישראל (מסעדות ובהן תפריט המבוסס על חומרי גלם פשוטים וזמינים, ללא שמנת, חמאה ושאר מרעין בישין), הוא מקום קסום, שכולל מתחם גדול הבנוי כווילה לכל דבר, עם חדרים, חצר והרבה ירוק בעיניים.

בסופי שבוע מוגש כאן בופה, ותמורת 64 שקלים נפתח בפניכם מזנון עם שלל מאפים (כולל קישים), סלטים טריים, ביצים על שלל אופציות הבישול שלהן, מוזלי, טונה ועוד. האוכל טעים ועושה רושם שגם בריא, ואולם מה שהרשים אותנו יותר מאלה הוא יכולת האכילה הברברית שלנו. פעם אחר פעם העמסנו שוב ושוב את הצלחת, עד שהתפקענו והיינו חייבים פסק זמן כדי לנשום, לפחות עד הארוחה הבאה. מזל שנותרו לנו 20 דקות באוטו, חזרה הביתה, כדי להתאושש.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...